עבד נ' מולא

א - ההליך

בפני בקשה לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב-2001 (להלן: "חוק מניעת הטרדה מאיימת" או "החוק"").

הבקשה הוגשה ביום 12.4.2017, במהלך פגרת חג הפסח, והובאה בפניי בהיותי תורנית. ביום 12.4.2017 שמעתי את המבקש והוריתי על דיון במעמד הצדדים ביום 20.4.2017, וכך היה.

בבקשתו טען המבקש כי המשיב "התקין מצלמה נסתרת לכיוון השטח שלי על החלק שאמור להרוס, כי הוא בשטח שלי, מעשה זה מעשה התנכלות והטרדה והמצלמה מופנית לשטח שלי וזה מהווה מטרד ופגיעה בפרטיות שלי ושל משפחתי ...". וזאת יש לומר, בין המבקש לבין המשיב סכסוך ארוך שנים ביחס לרצועת מקרקעין שרוחבה כמטר וחצי (להלן: "המקרקעין"). למרות שהמקרקעין בבעלות המבקש, נבנה עליהם בית המשיב, כך שהוא פולש לשטח המבקש.

בשנת 2007 או סמוך לכך בנה המשיב או מי מטעמו שתי קומות נוספות מעל המבנה הקיים, תוך חריגה מקו הבניין ופתיחת חלונות בשתי הקומות הנוספות, כל זאת ללא היתר. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מרכזי – עכו הגישה נגד המשיב כתב אישום בגין הבנייה שביצע ללא היתר ובגין שימוש חורג אותו הוא מבצע במקרקעין. בפסק דינו של בית משפט השלום בעכו מיום 25.3.2015 בתו"ב 48641-03-11 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מרכזי – עכו נגד סלימאן מולא הרשיע בית משפט השלום בעכו את המשיב על פי הודאתו. בגזר דינו חייב בית המשפט את המשיב (הנאשם) להרוס את המבנה המתואר בכתב האישום בתוך 18 חודשים ממועד מתן גזר הדין, אלא אם יקבל בינתיים היתר בנייה או הקלה בהתאם לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 עד מועד זה.

המשיב ערער לבית המשפט המחוזי כנגד פסק דינו של בית משפט השלום בעכו. בפסק דינו מיום 12.4.2017 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור והורה למשיב לבצע את צו ההריסה עליו הורה בית משפט השלום תוך שלושים יום מיום מתן פסק הדין.

בעדותו בפניי ביום 12.4.2017 העיד המבקש כי המצלמה הותקנה בקומה השלישית של בית המשיב ביום שבת או יום ראשון (8/9.4.2017) (ע' 1, ש' 22), וכי היא מכוונת לביתו (ע' 1, ש' 16-17). המבקש אף הציג תמונה של המצלמה. במהלך עדותו נזכר המבקש כי השטח המצוי דרומית לבית המשיב, עליו משקיפה המצלמה, הנו אמנם שטח בבעלותו, אך אינו מבונה, בעוד ביתו מצוי דרומית מערבית לבית המשפט (ע' 1, ש' 25-26), מחוץ לתחום המצלמה. לבקשת בית המשפט צייר המבקש את מיקום ביתו יחסית לבית המשיב (מב/1).

משנשאל מדוע המצלמה מפריעה לו, בשים לב שהיא מכוונת למגרש ריק, השיב המבקש "כי אנחנו נוטעים כל מיני צמחים שם: עץ לימון, בזלה. הבנות שלי ואשתי לא רוצות שיסתכל כל הזמן עליהן ..." (ע' 2, ש' 15-16).

בהחלטתי מיום 12.4.2017 קבעתי כי בשים לב לכך שהמצלמה משקיפה על מגרש ריק, כעולה מתרשים מב/1, איני מוצאת מקום ליתן צו במעמד צד אחד, וקבעתי את הבקשה לדיון במעמד הצדדים ביום 20.4.2017.

לדיון ביום 20.4.2017 התייצבו המשיב ובא כוחו. ב"כ המשיב ציין כי מרשו הסיר את המצלמה עם קבלת החלטת בית המשפט, אולם הוא מבקש להתקינה שוב. עוד ציין ב"כ המשיב כי המצלמה מותקנת בשטח פרטי ואינה מטרידה, שכן לא מבוצעות כל פעילות במגרש הסמוך, המצוי דרומית לבית המשיב. המשיב טען, על-ידי ב"כ, כי המצלמה הוצבה בשל הסכסוך הממושך בין הצדדים, במהלכו בוצעו, כדבריו, "פרובוקציות", וכי המצלמה נועדה להגן על המשיב ולמנוע טענות שווא כנגדו. בהקשר זה ציין ב"כ המשיב כי למבקש אמור להיות אינטרס כי המצלמה תישאר.

ב – המסגרת הנורמטיבית

סעיף 2 (א) לחוק מניעת הטרדה מאיימת מגדיר הטרדה כ"הטרדתו של אדם בידי אחר בכל דרך שהיא או נקיטת איומים כלפיו, בנסיבות הנותנות בסיס סביר להניח כי המטריד או המאיים עלול לשוב ולפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו של האדם או כי הוא עלול לפגוע בגופו." ס"ק (ב) מונה דוגמאות להטרדה מאיימת, ביניהן: בילוש, מארב או התחקות אחר תנועותיו או מעשיו, או פגיעה בפרטיותו בכל דרך אחרת.

בבר"ע 179/04 נס שובל נגד מרים ניסים (פורסם בנבו) דן בית המשפט בחוק ותכליותיו ואת הזיקה בינו לבין החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, שנחקק עשר שנים לפניו:

"ראוי לציין כי נקודת המוצא של מציעות החוק (חמש חברות כנסת, מטעם הוועדה לקידום מעמד האישה; ראה: הצעת חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"א-2001, הצעות חוק 3028, מיום ג' אב התשס"א (23.7.01), עמ' 769), הייתה כי 'מרבית הקורבנות להטרדה מאיימת הן נשים נרדפות על רקע מערכת יחסים שהסתיימה, מערכת יחסים קיימת, יחסים שהם על סף סיום, או על רקע מערכת יחסים מדומה שהיא רק בגדר שאיפתו של המטריד' (דברי ההסבר במבוא). ברם, החוק נוקט לשון כללית ומתייחס לכל אדם, כאשר בדברי ההסבר מובא הטעם להגנת המוטרדים. וכך נאמר במבוא לדברי ההסבר:

'המושג 'הטרדה מאיימת' או במקורו בשפה האנגלית 'Stalking', מתייחס לדפוסי התנהגות הכוללים הטרדות ואיומים מסוגים שונים, אשר פוגעים בשלוות חייו, בפרטיותו או בגופו של אדם, ועל פי ניסיון החיים המצטבר, מקימים גם חשש לפגיעה בגופו או בחייו של האדם המוטרד. מרבית המעשים המצטרפים יחד לכדי הטרדה מאיימת מהווים, כל אחד בפני עצמו, עבירה פלילית ... עם זאת, גם הטרדות ואיומים מרומזים, משתמעים ועקיפים, שאינם עולים כדי עבירות פליליות, עלולים ליצור, כמכלול, הטרדה מאיימת. הטרדה מאיימת גורמת לאדם שכלפיו היא מופנית למתח, לחרדה ולתחושות איום, לעיתים עד כדי אי יכולת לקיים שגרת חיים תקינה ...'.

...

מכאן עולה, כי המחוקק התכוון להרחיב את העילות להוצאת צווים, שבמקור היו במסגרת בני המשפחה, על פי חוק למניעת אלימות במשפחה, לכלל הציבור, ולשם כך נחקק חוק למניעת הטרדה מאיימת. ...

העילה המיוחדת, שהיא החידוש של חוק מניעת הטרדה מאיימת, היא זו: אם אדם ביצע הטרדה בעבר, או נקט איומים כלפיו (זה היסוד הראשון, שכולל את המעשה שבוצע בעבר), ובנוסף לכך הנסיבות נותנות בסיס סביר להניח כי אותו אדם יטריד או יאיים שוב ויפגע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו או בגופו של אותו אדם (היסוד השני, הצופה פני עתיד), כי אז, רק לאחר שהתקיימו שני היסודות הללו יחדיו ובאופן מצטבר, רשאי בית משפט ליתן צו למניעת הטרדה מאיימת (בעניין זה מקובלת עליי גישתה של עו"ד סלע בסעיף 28 לבר"ע).