דשת ואח' נ' הראל

פסק דין

1.התביעה היא להחזר הלוואה.

לטענת התובעים, הנתבעת היתה בת זוגו של אחיהם, שלמה (להלן – שלמה), ובשנת 2007 פנו הנתבעת ושלמה אל התובעים בבקשה כי אלה ילוו להם סך של 301,000 ₪ שנדרשו להם לרכישת בית בפרדס חנה.

התובעים טוענים כי הנתבעת ושלמה הסבירו כי את ההלוואה יחזירו לתובעים לאחר שימכרו דירה שרכשו בקרית אונו ואשר אותה עמדו למכור באותה עת.

את ההלוואה מסרו התובעים ב- 3 שיקים שהופקדו לחשבונה של הנתבעת.

לטענת התובעים, רק בקיץ 2009 נמכרה בסופו של דבר הדירה בקרית אונו אך גם אז לא הוחזרה ההלוואה. בהמשך נפרדו הנתבעת ושלמה והחלו להתנהל ביניהם הליכים בבית משפט לענייני משפחה. אז, לטענת התובעים, התברר להם כי הנתבעת כופרת בהתחייבותה להחזיר את מחצית ההלוואה ובשל כך הוגשה נגדה התביעה שבפני.

2.לטענת התובעים לא היה צורך להגיש תביעה דומה כנגד שלמה מאחר וזה אינו כופר בחבותו להשיב להם את מחצית מסכום ההלוואה. בשולי כתב התביעה ביקשו התובעים מבית המשפט להתיר להם לפצל את סעדיהם בטענה כי יש חובות נוספים שחבים להם הנתבעת ושלמה.

יאמר כבר עתה כי לא מצאתי מקום להתיר לתובעים לפצל את סעדיהם, ככל שרשות כזו נדרשת להם מבית המשפט.

זאת, מאחר שלא שמעתי מהתובעים כל הסבר שהוא, וכל שכן הסבר מניח את הדעת, לכך שלא מיצו את דרישותיהם מהנתבעת כבר בתביעה הנוכחית ולא העלו בה את כל טענותיהם הכספיות כלפי הנתבעת.

3.הנתבעת מכחישה את טענות התובעים. לטענתה, הוגשה התביעה כמהלך טקטי וכחלק מההליכים שמתנהלים בינה ובין שלמה בבית המשפט לענייני משפחה כאשר התובעים כאן משמשים למעשה "ידו הארוכה" של שלמה, על מנת לנסות ולהשיג יתרונות כספיים מול הנתבעת.

4.לטענת הנתבעת, ככל שנתנו התובעים הלוואה, והיא אינה יודעת אם הסך של 301,000 ₪ שנתנו לשלמה הם הלוואה או מתנה, הרי שהחובה להשיב אותה היא חובתו של שלמה בלבד.

זאת, לטענת הנתבעת, מאחר שאת הסכום הזה קיבל שלמה מאחיו על מנת לממן את רכישת חלקו בדירה בפרדס חנה ואילו הנתבעת גייסה ממקורותיה, מאביה, את חלקה היא באותה דירה.

5.לאחר ששמעתי את העדים ואת טיעוני הצדדים אני מחליטה לדחות את התביעה.

מהעדויות מתברר כי הן הדירה בקרית אונו והן הדירה בפרדס חנה נרכשו על ידי הנתבעת ושלמה, כשכל אחד מהצדדים מביא ממקורותיו חלק מהסכום הדרוש לרכישת הדירה ובהתאם אמורות היום הזכויות בדירה להרשם על שמו בחלקים מתאימים.

כך, הדירה בקרית אונו נרשמה באופן שרק 20% מזכויות הבעלות בה נרשמו על שמו של שלמה ואילו היתרה נרשמה על שם הנתבעת ואימה. בהתאם, גם הדירה בפרדס חנה אמורה היתה, על פי ההסכם שנחתם בין הנתבעת ושלמה ובין מוכרי הדירה, להרשם באופן ש- 25% ממנה ירשם על שם שלמה ו- 75% ירשמו על שם הנתבעת (ר' גם עדותו של עו"ד דן, בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה, בעמ' 47 שו' 23, עמ' 48 שו' 3, עמ' 50 שו' 10).

6.בנסיבות האלה, אני מקבלת את טענת הנתבעת, לפיה כל אחד מבני הזוג דאג לגייס את החלק היחסי של תמורת הדירה, כפי שהסכימו הצדדים לגבי רישום הזכויות. במילים אחרות, על הנתבעת היה להביא 75% מסכום הדירה ואילו הנתבע נדרש לגייס 25% מסכום הדירה.

7.הנתבעת קיבלה מאביה את החלק היחסי שלה, הסכום שנדרש ממנה לשם רכישת הדירה, ולצורך ההליך שבפני, אין כל חשיבות לשאלה אם את הסכום הזה קיבלה הנתבעת מאביה כמתנה או כהלוואה, וזאת בניגוד לטענות ב"כ התובעים שהקדיש לעניין זה חלק ניכר מסיכומיו.

שלמה מצידו, צריך היה להשיג את חלקו הוא בסכום שנדרש לרכישת הדירה בפרדס חנה, ולשם כך פנה לאחיו, התובעים, על מנת לקבל סכום זה מהם, והם נענו לו.

אני דוחה את טענת התובעים, כאילו שני בני הזוג, שלמה והנתבעת, פנו אליהם בבקשה לקבל את ההלוואה וכאילו היא ניתנה לשניהם באופן שעל שניהם להחזיר אותה לתובעים.

8.עדותם של התובעים בעניין זה הותירה רושם של עדות מתוכננת ומגמתית ולא של עדות ספונטנית כאשר שני התובעים חזרו וטענו בעדותם כי את ההלוואה נתנו לשני בני הזוג , אך התחמקו בכל מאודם ממתן תשובה לשאלה מי משני בני הזוג, שלמה או הנתבעת, פנה אליהם בבקשה לקבל את ההלוואה.