דרעי נ' עיריית ירושלים

פסק דין

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש).

רקע כללי

התובעת ילידת 1955, תושבת ירושלים, נפגעה לטענתה ביום 8/4/2008 כאשר מעדה עקב מכשון שהיה קיים במדרכה ברחוב יחזקאל פינת רבנו גרשום בירושלים.

הנתבעת הינה רשות מקומית אשר בשטחה מתגוררת התובעת ובשטח שיפוטה אירעה התאונה נשוא התביעה.

הנתבעת מכחישה את אירוע התאונה, את אחריותה לאירוע התאונה, ואת הנזק שנגרם לתובעת.

נסיבות התאונה

בתצהירה מסרה התובעת כי ביום 8/4/2008, כאשר היא הלכה במדרכה ברחוב יחזקאל פינת רבנו גרשום, היא מעדה ונפלה עקב חיסרון ריצוף במדרכה, שיצר בור באמצע המדרכה; לאחר נפילתה היא צלצלה לבנה, אשר הגיע למקום ולקח אותה לטיפול רפואי בקופת חולים; לנוכח חומרת הפגיעה היא הועברה לבית חולים הדסה עין כרם, שם אובחנו אצלה שבר וחתכים באצבעות 4 ו-5 בכף יד שמאל, וכן קרע של הגיד; הפצעים נתפרו והיד נחבשה וגובסה במשך שבועיים.

בנה של התובעת, מר דוד דרעי, מסר בתצהירו כי ביום התאונה הוא קיבל שיחת טלפון מאמו התובעת, אשר מסרה לו כי נפלה ויש לה דימום ביד; בעקבות כך הוא נסע למקום נפילתה, שם הבחין בדם רב; הוא עזר לה לקום ולקח אותה לקופ"ח ומשם לביה"ח; הבן אף העיד כי הוא צילם את המדרכה השבורה ואת הבור וצירף צילומים לתצהירו.

התובעת ובנה דוד נחקרו על תוכן תצהיריהם וגרסתם בכל הנוגע לאירוע התאונה, נסתרה ולא התערערה כלל.

בנסיבות אלה, סבורני שיש לקבל את גרסת התובעת בכל הנוגע לנסיבות אירוע התאונה.

שאלת האחריות

אין מחלוקת בענייננו כי הנתבעת נושאת בחובת זהירות מושגית כלפי התובעת. המחלוקת היא בשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית והפרתה של חובה זו על ידי הנתבעת.

רבות נכתב בפסיקה על חובת הזהירות הקונקרטית החלה על רשות מקומית בנוגע למפגעים בשטח הציבורי שנמצא בתחום שיפוטה, ועל תיחומה של חובת זהירות זו והיקף התפרשותה.

נקבע כי יש להבחין בין סכנה רגילה לבין סכנה בלתי רגילה, או בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. התשובה לשאלות אלה איננה תמיד פשוטה. סכנה עשויה להיות סבירה בנסיבותיו של מקרה אחד אך בלתי סבירה בנסיבותיו של מקרה אחר. ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז (1) 113.

בענייננו, סבורני כי די לעיין בצילומים של המפגע שצורפו לתצהירי התובעת, כדי להיווכח שהמכשול שהיה במדרכה, הינו מפגע משמעותי אשר יצר סיכון בלתי סביר למעידת הולכי רגל ונפילתם, כפי שאירע במקרה נשוא דיוננו.

מכאן לשאלה: האם בנסיבות המקרה, הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה להסרת הסיכון כאמור, על ידי איתור וטיפול במפגעים והסרתם.

על פי הפסיקה, על רשות מקומית לדעת על קיומו של מכשול המהווה סיכון בלתי סביר ועליה הנטל לשכנע כי נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים על מנת לאתר ולתקן את המפגע. אמנם נקבע כי רשות מקומית אינה חייבת להימצא בכל אתר ואתר ולא כל מפגע ברשות הרבים מקים עליה חבות, אולם עליה להראות שהיא נוהגת ונוקטת באמצעים סבירים כדי לאתר ליקויים כאמור ולתקנם. (ראו ע"א 144/60 מדינת ישראל נ' חואטי, פד"י טז (1) 209, 214); ע"א (מחוזי י-ם) 6259/05 ברמן נ' עיריית אשדוד (מיום 13/12/2005); ע"א (מחוזי תל אביב) 2203/00 הדר חברה לבטוח בע"מ ואח' נ' משולם, פ"מ תשס"ב (2) 97, 106 (2002).

בענייננו סבורני כי ממכלול חומר הראיות עולה כי הנתבעת לא עמדה בחובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה בנסיבות העניין. כאמור, מהצילומים עולה כי מדובר במפגע בולט ומשמעותי במדרכה אשר יוצר סיכון בלתי סביר באופן מובהק, מכאן שסביר לצפות מרשות מקומית שתחזיק במערכת בקרה ופיקוח זמינה אשר מסוגלת לאתר ולתקן ליקויים משמעותיים מסוג זה ללא כל דיחוי, לנוכח רמת הסיכון הבלתי סבירה הנשקפת ממכשולים כגון אלה.

הנתבעת לא הביאה ראיות מטעמה בעניין אמצעי הזהירות שננקטו על ידה במקרים דומים מסוג זה של מכשולים משמעותיים, ומכאן שניתן לקבוע כי היא לא עמדה בחובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה בנסיבות המקרה, כאשר לא איתרה במהירות הנדרשת את המכשול נשוא ענייננו, ולא נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים כדי למנוע היתקלות של הולכי רגל במפגע זה, לרבות על ידי חסימת אזור המפגע מפני הולכי רגל ותיקונו בהקדם המרבי.