דרכי הדיון וההכרעה בשאלה משפטית התלויה בדין הזר

בפנינו ערעור שהגיש המערער על פסק דין של בית הדין האזורי שניתן ביום י"ג בסיוון תשע"ז (7.6.17) ושבו קבע בית הדין האזורי בדעת רוב כי הבית במושבה [...] הוא רכוש משותף. לדעת המיעוט אין להוציא את הבית מחזקת הבעל כל עוד לא יוכח כי הבית נרכש מכספים משותפים ולא מכספי הבעל לבדו. נפסק כאמור בדעת רוב שמעמדו המשפטי של הבית הוא 'רכוש משותף' ובהתאם לכך עליו להתחלק בשווה בין הצדדים.

לשון פסק הדין בסיכום – לאחר שהובאו דעת הרוב ודעת המיעוט: "הוחלט כדעת הרוב ועל כן הדירה במושבה [...] היא רכוש משותף."

רקע עובדתי ומשפטי בקצרה

הצדדים נישאו זה לזו כדמו"י (וגם בהליך אזרחי) בשנת 1995 במדינת טקסס שבארצות הברית. להם שלושה ילדים. הצדדים התגרשו ביום י"ב בתמוז התשע"ג (20.6.13).

בשנת 2004 קנה הבעל מגרש במושבה [...] ולאחר מכן בנה שם בית. הסכום ששולם עבור קניית המגרש היה 940,000 דולר.

לבעל היו עוד טרם הנישואין, בשנת 1995, רכוש וכספים בשווי של כ־4,300,000 דולר (על פי הערכת רואה חשבון).

הצדדים הצהירו שחלוקת הרכוש ואיזון המשאבים ייעשה על פי החוק הטקסני הוא החוק החל במקום נישואיהם. הצהרה זו אף חוזקה על ידי קבלת קניין בפני בית הדין האזורי.

יצוין כי כזו היא גם הנחיית החוק הישראלי בחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973 (להלן: חוק יחסי ממון), סעיף 15: "על יחסי הממון בין בני זוג יחול חוק מקום מושבם בשעת עריכת הנישואין [...]"

נוסיף כי כבר ביום ו' בטבת התשע"ה (28.12.14) קבע בית הדין האזורי כי החוק הטקסני יחול על הצדדים.

על הבית והמגרש במושבה [...] נסב הוויכוח בין הבעל לאישה אם להחשיבו רכוש של הבעל שמקורו בכספים שהביא הבעל עימו טרם הנישואין, ולפיכך אין הבית נכלל באיזון המשאבים, או להחשיבו כנכס משותף הנכלל בכל הנכסים העומדים לחלוקה במסגרת איזון המשאבים ככל רכוש שנצבר במהלך שנות הנישואין.

המחלוקות בין הצדדים

העובדות המרכזיות בוויכוח זה מוסכמות ברובן. המחלוקת היא על פרשנותה של עובדה מרכזי אחת, אך גם לאחר פרשנותה העובדתית מתמקדת המחלוקת בשתי שאלות משפטיות בגוף החוק הטקסני ובפרשנותו.

ונסביר בקיצור.

הבעל כאמור קנה את המגרש והבית במושבה [...] מכסף שהיה בחשבון הבנק הפרטי שלו (למעט 10,000 דולר מהחשבון המשותף) ולמעשה מכסף שנוצר מרכוש שהביא עימו הבעל טרם הנישואין. כמו החוק יחסי ממון הישראלי, כך גם החוק הטקסני מבחין בין רכוש שנצבר במהלך שנות הנישואין שדינו להיות מחולק בין הצדדים, לבין רכוש שהביא מי מהצדדים עימו טרם הנישואין, שאינו נכלל בחלוקה ובאיזון המשאבים אלא נשאר של מי שהביאו עימו.

עובדה ברורה היא כי הערת אזהרה על המגרש ב[...] נרשמה כולה רק על שם הבעל ולזכותו. כמו כן הוברר כי בעת חתימת זיכרון הדברים בעסקת הקנייה נכתב "זיכרון דברים" על שם הבעל בלבד. בהמשך נכתבו ונחתמו שני חוזי מכירה: האחד על שם הבעל בלבד והשני על שם הבעל והאישה. בחוזה השני – שנכתב על שם שניהם וכלל גם את האישה – למרות שנכתב בתאריך מאוחר – הוקדם התאריך הנקוב בו לתאריך שנכתב בחוזה הראשון שהיה על שם הבעל בלבד.

המחלוקת העובדתית

הסברו של הבעל לכתיבת החוזה הנוסף שכלל גם את האישה היה כי הוא נכתב לצורכי הנחה במס הרכישה שניתן לאישה בהיותה עולה חדשה, וכדי לנצל הנחה זו היה צורך לכתוב חוזה שיהיה גם על שם האישה. לדברי הבעל מוכיחה כתיבת זיכרון הדברים הראשון, שהיה לו תוקף משפטי לכל דבר, כי הבעל הוא זה שקנה את הנכס מכספו שלו והנכס אינו בכלל הרכוש המשותף המיועד לחלוקה אלא שייך לבעל בלבד.

לעומת הסברו של הבעל, טענה האישה כי ההפך הוא הנכון: העובדה כי החוזה השני הוא שהוגש למשרדי מס רכוש היא ראיה כי הוא החוזה 'הנכון' והמגרש נקנה עבור שני בני הזוג. את רישום ההסכם הראשון רק על שם הבעל מסבירה האישה בעובדה כי הבעל היה היחיד ששהה בישראל בעת חתימת זיכרון הדברים ואילו היא – האישה – שהתה בארה"ב.