דרייר נ' מ.ע. קפיטול סיטי בע"מ

פסק דין

בפניי תביעה להחזר הוצאות נסיעה.

התובעת התגוררה ברחוב גבעון 8 בירושלים והועסקה בחנות אופנה של הנתבעת, הממוקמת ברחוב ההסתדרות 12 (להלן: "החנות"). התובעת הועסקה משך 4 חודשים, החל מחודש 12/2010 ועד חודש 3/2011. ב- 3 חודשים הראשונים לעבודתה, לתובעת שולם החזר הוצאות נסיעה ובחודש הרביעי, כל התשלומים ששולמו קוזזו משכרה.

התובעת דרשה לקבל החזר הוצאות נסיעה בגין תקופת עבודתה. התובעת טענה כי המרחק שבין מקום מגוריה למקום עבודתה, הינו כקילומטר וחצי, מרחק המחייב השתתפות הנתבעת בהוצאות הנסיעה וזאת מכוח צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה.

לטענת הנתבעת, היא קיזזה משכרה של התובעת את התשלום ששולם בגין הוצאות נסיעה לאחר שהתובעת התרברבה כי היא מקבלת החזר הוצאות על אף שגרה בסמוך למקום העבודה. לטענת הנתבעת המרחק שבין ביתה של התובעת לחנות הינו 492 מ', ואין הצדקה לשלם החזר הוצאות נסיעה במרחק כזה. כמו כן טענה הנתבעת כי לא קיימים קווי תחבורה ציבורית המגיעים מביתה לחנות, וכל תביעתה של התובעת איננה אלא דרך לסחוט מהנתבעת כספים שאינם מגיעים לה.

ביום 15.3.12, התקיים דיון, במסגרתו הצדדים העידו, נחקרו על עדותם וסיכמו את טענותיהם בעל פה. מטעם הנתבעת העיד מר ערן מנצורי.

דיון והכרעה

צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה (להלן: "צו ההרחבה"), קובע בין היתר, כדלקמן:

"3. כל עובד, הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעסיקו השתתפות, עד המכסימום האמור בסעיף 2, בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו.

4. הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מינוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של כמה הנסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה."

סעיף 3 של צו ההרחבה, מתייחס להיזקקות לתחבורה ולאו דווקא לתחבורה ציבורית (להלן: "מבחן ההיזקקות"). בעוד שסעיף 4 קובע את השיעור לאותה השתתפות והשיעור נקבע בהתאם להוצאות נסיעה בתחבורה ציבורית. מכאן, הזכאות להחזר הוצאות נסיעה קיימת גם לעובד שאינו נזקק לתחבורה ציבורית ובלבד שעל-פי אמות מידה אובייקטיביות הוא "זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו" (דב"ע נו/46-3 - רונית עילם נ' אטלס שרותי כ"א בע"מ פד"ע ל 65).

לפיכך, בתיק שלפנינו, עלינו לקבוע מתי עובד זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו.

אין בצו ההרחבה, מרחק מינימאלי שניתן לקבוע לאורו מתי יזקק עובד לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו והתשובה לשאלה זו עשויה להיות שונה מעובד לעובד, בהתחשב בנסיבות מצבו, גילו, המרחק ממקום העבודה, המבנה הטופוגרפי במקום המגורים וכיוצא בזה (עע 100/06 עיריית טירה נ' עבד אלרחמאן קשוע, ניתן ביום 22.5.06, (לא פורסם) (להלן: "פסה"ד בעניין קשוע")).

בפסק הדין בעניין קשוע נקבעה חזקה, הניתנת לסתירה, ולפיה עובד המתגורר במרחק שאינו עולה על 500 מטרים ממקום עבודתו, אינו זקוק לתחבורה, ובלשון כב' הנשיא (דאז) סטיב אדלר:

"סבורים אנו, כי אמת המידה המרכזית לצורך הקביעה האם התקיים "מבחן ההזקקות" במקרה פלוני, היא במרחק שבין מעונו של העובד למקום עבודתו. ככל שלא הוכח אחרת, חזקה על עובד המתגורר במרחק שאינו עולה על 500 מטרים ממקום עבודתו, שהוא מרחק הליכה סביר, שאינו זקוק לתחבורה ציבורית. אמת המידה שעניינה במרחק בין המען למקום העבודה, היא בבחינת "כלי עזר" לבחינת הזקקותו של אדם לתחבורה ציבורית, ומטבע הדברים קיימים חריגים לחזקה זאת, כגון עובדים המוגבלים בניידות."

אמנם הדברים הנ"ל נאמרו בהקשר להחזר הוצאות נסיעה מכוח חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, אולם יפים הם גם לענייננו. כתוצאה מהאמור בפסק הדין בעניין קשוע, עלינו לבחון את המרחק שבין מקום מגוריה של התובעת למקום עבודתה אצל הנתבעת.

הצדדים הציגו מפות כדי להוכיח את המרחק שבין ביתה של התובעת לחנות. המפה שהציגה התובעת מלמדת על מסלול נסיעה שאורכו 1.3 ק"מ לכל הפחות (ת/1).

הנתבעת הציגה מפה ולפיה המרחק בקו אווירי, בין מקום מגוריה של התובעת לחנות הוא 492 מטרים (נספח לכתב ההגנה). מעיון במפות שהוצגו, אין ספק כי המסלול שבין מקום מגוריה של התובעת למקום העבודה, אינו בקו ישר, ועל מנת להגיע לעבודה, אפילו אם עשתה את הדרך ברגל, היה על התובעת לחצות מספר רחובות. על כן, ברור אפוא כי המרחק עולה על 500 מטרים.

זאת ועוד, התובעת העידה כי אומנם הגיעה לעיתים לעבודה ברגל, אך גם עשתה שימוש במכונית פרטית ובתחבורה ציבורית. התובעת העידה כי ההליכה ארכה כרבע שעה לפחות, וכך גם ארכה הנסיעה בתחבורה פרטית.

עדותה של התובעת עשתה רושם מהימן על בית הדין, טענותיה לא נסתרו על ידי הנתבעת, והמפות שהוצגו על ידה מקובלות על בית הדין.