דרוקמן נ' רוני אפשטי י ן ואח'

פסק דין

לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף מפאת התיישנות, העדר עילה והעדר יריבות.

מדובר בתביעה כספית על סך 608,132 ₪, אשר הוגשה בגין סכומים שחייבים הנתבעים לחברת לידר מפעלי מתכת בע"מ (להלן: "לידר"), אשר המחתה לתובע את כל זכויותיה כלפי הנתבעים.

תמצית העובדות הצריכות לעניין

לידר התקשרה ביום 17.2.02 עם קיבוץ נצר סירני (להלן: "הקיבוץ"), בהסכם שכירות, להשכרת מבנה בשטח הקיבוץ (להלן: "המושכר"), לצורך הפעל עסקיה. התובע שימש בזמנו כמנהל לידר ולפי טענתו גם כבעל מניותיה, אולם לגרסתו, מניותיו היו רשומות על שם מר פסח ליאופולד שפרינגר, אשר החזיק בהם בנאמנות עבורו. לטענת התובע, בחודש אפריל 2002, הוא הגיע לסיכום בע"פ עם הנתבעים, שלפיו יעביר להם את זכויות לידר לפי חוזה השכירות מול הקיבוץ וזאת בתנאים שונים, שעיקרם תשלום של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ ללידר והכל בכפוף להסכמת הקיבוץ להעברת הזכויות כאמור. ביום 5.5.02, חתמה חברה השייכת לנתבעים, אפשטיין שגיא 1988 בע"מ (להלן: "חב' אפשטיין-שגיא") על חוזה שכירות עם הקיבוץ לגבי המושכר.

התובע טוען כי הנתבעים פעלו מאחורי גבו וחרף הסיכום בע"פ עמו, חתמו באמצעות חברת אפשטיין-שגיא, על הסכם שכירות ישירות מול הקיבוץ, כאשר לידר עודנה מחזיקה במושכר. כמו כן, טוען התובע כי במהלך חודש מאי 2002, ניצלו הנתבעים את תם ליבו של התובע, אשר מסר להם את מפתחות המושכר לצורך ביצוע שיפוצים בלבד, והשתלטו על המושכר, כאשר כל ניסיונות התובע למנוע זאת עלו בתוהו. לטענת התובע, הנתבעים חייבים ללידר 40,000 ₪ בגין העברת הזכויות במושכר, 68,516 ₪ בגין סורגים שלידר ייצרה, אשר נותרו במושכר ואשר היו אמורים להיות מורכבים על ידה בקיבוץ לפי הזמנת הקיבוץ כנגד תשלום בסכום הנ"ל, 423,000 ₪ בגין ציוד של לידר ו- 76,616 ₪ בגין חומרי גלם של לידר, אשר נותרו כולם במושכר. התובע טוען כי קיבל עוד בשנת 2002 המחאת זכות מלידר בקשר לזכויות לידר כלפי הנתבעים וכן קיבל צו מבית משפט המורה לשפרינגר להעביר לידיו את המניות בלידר.

הנתבעים מנגד, טוענים כי שפרינגר, הבעלים של לידר בזמנו, עמו היו להם קשרים עסקיים, הציע להם כי חב' אפשטיין-שגיא, תשכור מהקיבוץ את המושכר, אשר לא הייתה בו כל פעילות באותה עת ואף ציין בפניהם כי לידר צברה חובות של דמי שכירות כלפי הקיבוץ, אשר החליט לחפש שוכר אחר תחתיה. בהתאם לכך, חתמה חב' אפשטיין-שגיא על הסכם שכירות עם הקיבוץ ביום 5.5.02. הנתבעים טוענים כי המגעים בינם, בשם חב' אפשטיין-שגיא, ולבין התובע, נגעו אך ורק לחדר במושכר שנבנה על ידי לידר ואשר חב' אפשטיין-שגיא ביקשה להותיר בידיה. הנתבעים טוענים כי שילמו ללידר את הסכום המוסכם של 40,000 ₪ וכי באותו השלב עדיין לא פגשו את התובע וכי כל המגעים היו טלפוניים. הנתבעים טוענים כי נגרם להם נזק ראייתי מהותי, שכן כיום, אין בידיהם אסמכתא לתשלום שבוצע, וזאת לאחר שמשרדי החברה נפרצו לאחר שנת 2004, עת הופסקה פעילות חברתם ונגנבו מהם כל המסמכים והמחשבים. הנתבעים טוענים עוד כי מעט הכלים הישנים שנותרו במושכר בזמנו, בעת כניסתם למושכר, נלקחו על ידי התובע, אז פגשו בו לראשונה וכי התובע מעולם לא בא אליהם בטרוניה על ציוד כלשהו או בכלל, לא אז וגם לא בכל השנים הארוכות שחלפו עד היום וממילא אין הם יודעים על כל ציוד השייך ללידר אשר נותר בחזקתם.

טענת ההתיישנות

הנתבעים טוענים כי לבד מכך שיש לסלק את התביעה כנגדם מפאת חוסר יריבות, שכן תמיד פעלו כמנהלי חב' אפשטיין-שגיא, הרי שיש בכל מקרה לדחות את התביעה על הסף מפאת התיישנות. לטענתם, עילת התביעה קמה לתובע בחודש מאי 2002 ואילו התביעה הוגשה בחלוף כתשע שנים, ביום 27.4.11.

התובע מנגד מודה כי עילת התביעה קמה לו בחודש מאי 2002 (ראה דברי התובע עצמו בפרטיכל יום 13.7.11 עמ' 2, ש' 24: "התובע: עילת התביעה קמה במאי 2002..."; וכן ראה סעיף 15 לתגובת התובע לבקשה לסילוק על הסף). עם זאת, טוען התובע כי עם כניסתו של התובע להליכי פשיטת רגל וצו כינוס נכסים ביום 13.6.06, נעצר מירוץ ההתיישנות (ס' 16 לתגובה). כמו כן, טוען התובע כי ביום 1.12.09 התיר בית המשפט המחוזי לתובע להגיש תביעות כנגד גורמים החייבים לו כספים.

עיינתי בטענות הצדדים וכן באסמכתאות שהגישו ונחה דעתי כי אין מנוס מדחיית התביעה מפאת התיישנות.

חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע רשימה סגורה של מקרים שמפסיקים את מרוץ ההתיישנות, כעולה מעיון בחוק וכפי שאף נפסק בע"א 402/77 גולדמן ואח' נ' עו"ד יחיאל הרמן נאמן על נכסי פנחס אופק, פד"י לב(2), 421, אשר הובא על ידי ב"כ הנתבעים, ואשר בו נאמר: "בחוק ההתיישנות פורטו בפרק השלישי המקרים שבהם בחישוב תקופת ההתיישנות אין מביאים במניין תקופות מסוימות. אף תקופת פשיטת-הרגל איננה בין מקרים אלה. מכאן ניתן ללמד, שבכוונתו הברורה של המחוקק הייתה שפשיטת רגל לא תיחשב כעילה להפסקת מניין ההתיישנות".

ע"א 402/77 הנ"ל, אמנם עסק, בין היתר, בשאלת ההתיישנות של הוכחת חוב אשר הוגשה על ידי נושה החייב לנאמן בחלוף שבע שנים ממועד תחילת פשיטת הרגל ואילו במקרה דנא עסקינן בתביעה המוגשת על ידי החייב כנגד צד ג', אולם, מדובר בקביעה עקרונית שלא סויגה רק לנסיבות שעמדו שם לפני בית המשפט העליון ומכל מקום, איני רואה כל סיבה מדוע שלא להחיל את אותו העיקרון על החייב, כשהוא יוזם תביעה כנגד החייבים לו. כשם שנושי החייב אינם מנועים מלהגיש את הוכחת החוב במועד, כך גם החייב אינו מנוע מכך וזאת באמצעות בעלי התפקידים הרלוונטיים (כנ"ר או נאמן).

ב"כ הנתבעים הפנה לפסק דין שניתן בבית המשפט השלום בחדרה (כב' השופטת הדסה אסיף, בבש"א (חד') 3549/07 אלחדף חוסה נ' הבלון הפורח בע"מ (פורסם בנבו)), ואשר קיבל טענת התיישנות בנסיבות זהות תוך קביעה שהליכי פש"ר אינם עוצרים את תקופת ההתיישנות של תביעת החייב כנגד אחרים. מסכים אני עם תוצאה זו.

הפסיקה שב"כ התובע מפנה אליה (בעיקר ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר, פד"י נא(2) 200), מתייחסת לתחילת מרוץ ההתיישנות בתביעות כנגד נושאי משרה לפי סעיף 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, שעניינו עבירות שנתגלו בפירוק. ב"כ התובע טוען כי לפי פסיקה זו, מרוץ ההתיישנות מתחיל לאחר הפירוק, היינו מיום שנודעו למפרק העובדות המהוות את עילת התביעה, וכי יש לגזור גזירה שווה לעניינינו.

בכל הכבוד הראוי, דעתי שונה. הפסיקה הנ"ל מתייחסת להליכי פירוק ותביעה כנגד נושאי משרה בגין עבירות שהתגלו תוך כדי הליכי הפירוק ואילו תביעת התובע שלפני מתייחסת לחובות נטענים כלפיו מתקופה הקודמת להליכי הפש"ר.

לא ניתן להשוות בין שני מצבים אלה, שהנם שונים באופן מהותי. זאת ועוד: בפרשת מרכז הארגזים הנ"ל, התקבלה ברב דעות הדעה שלפיה ס' 374 אינו יוצר עילת תביעה עצמאית וחדשה (חרף הניסוח של אותו סעיף שכלל את התיבה "התברר תוך פירוקה של חברה"), ועוד נקבע, וזה העיקר לענייניו, כי אם נושאי משרה תמימים שלא היו מעורבים בעבירות ידעו על העבירות עוד קודם לפירוק, יתחיל מרוץ ההתיישנות במועד זה, וכדבריו של כב' השופט צבי טל (אליהם הצטרפה גם כב' השופטת שטרסברג-כהן): "כאמור, "ידיעת" המנהלים החוטאים אינה ידיעה שממנה תחל תקופת ההתיישנות. אבל השאלה - שלא נתבררה כל צורכה בבית-משפט קמא - היא אם מעשיהם של המנהלים נתגלו, או יכלו להתגלות בשקידה ראויה, לגורם רלוונטי אחר, כגון מנהלים נוספים שידם לא הייתה במעל, ואם כן – אימתי. שכן מאותו זמן תחל תקופת ההתיישנות לרוץ".

אם לגזור גזירה שווה כמבוקש על ידי התובע, הרי שהתובע במקרה הנוכחי, משול לאותו מנהל תמים, אשר ידע על עילת התביעה עוד לפני הליכי הפירוק, כך שתחילת תקופת ההתיישנות של התביעה הנוכחית של התובע כנגד הנתבעים, גם לפי הפסיקה אשר הביא לפנינו בא כוח התובע, מתחילה בחודש מאי 2002.

שאר טענותיו של התובע בדבר תקופת המאסר שלו, מצבו הבריאותי וכו', אינם מקימים אף הם עילה להפסקת מירוץ ההתיישנות. כמו כן, והרבה למעלה מן הדרוש, יצוין כי אין מחלוקת שהתובע, לפי דבריו הוא, סיים לרצות את תקופת המאסר בחודש אוקטובר 2006. הליכי הפש"ר החלו עוד בשנת 2005. לפיכך, עמדו לתובע מאז שחרורו ומאז החלו הליכי הפש"ר ועד לתם תקופת ההתיישנות, כשנתיים וחצי כדי לפעול לקבלת רשות להגשת תביעות כנגד הנתבעים. משלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו.

משמצאתי לדחות את התביעה מפאת התיישנות, לא מצאתי מקום לדון בטענות העדר היריבות והעדר העילה.