דרוסקין נ' מדינת ישראל

החלטה

1.בפני בקשה להורות על ביטולה של פסילה מינהלית לפי סעיף 48 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) וכן ביטולה של הודעת איסור שימוש לגבי רכב לפי סעיף 57 ב לפקודת התעבורה (נוסח חדש), בו נהג המבקש בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו, שתיהן למשך 30 יום, אשר הוטלו על המבקש ביום 12/03/10.

2.המבקש נהג ברכב שמספרו 5572628 אשר רשום במשרד הרישוי על שמו של המבקש.

על פי הנטען בהזמנה לדין וכתב אישום בליל ה-12/03/10 המבקש נהג ברכב ועוכב ע"י המשטרה, בחשד לנהיגה בשכרות.

המבקש נדרש לבצע בדיקת נשיפה אולם הוא סרב.

3.לטענת ב"כ המבקש, אין ראיות לכאורה לכך, שהמבקש ביצע עבירה כלשהי עפ"י פקודת התעבורה, וכי אין כל מסוכנות בהמשך נהיגת המבקש את הרכב.

לטענתו, המבקש כלל לא נהג ברכב אלא ישב במושב שלצד הנהגת והשוטרים טעו לחשוב, כי המבקש נהג והתחלף עמה במקום הישיבה בסמוך לפני עצירתו.

מכאן, לטענת ב"כ המבקש, שאין כל ראיות ולו לכאורה נגד המבקש ואין כל בסיס וצידוק להחלטת קצין המשטרה להורות על פסילת רישיון הנהיגה ועל צו איסור השימוש ברכב.

בנוסף, טוען המבקש, כי הרכב שלגביו ניתן צו לאיסור שימוש משמש לפרנסתו והשבתת הרכב מהווה ענישתו ללא עוול בכפו, וגורמת לו עוגמת נפש ללא כל הצדקה.

4.ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה וטענה, כי הוסברה למבקש משמעות הסירוב. השוטרים ציינו כי ראו במפורש את המבקש נוהג וגם הנוסעת ברכב הודתה בפניהם, כי המבקש נהג כברת דרך.

התנהגותו של המבקש הייתה רדומה ומפיו נדף ריח חזק של אלכוהול. המבקש סירב לבצע בדיקת מאפיינים.

5.בתיק זה כאמור קיימות ראיות לכאורה לכך שהמבקש ביצע את המיוחס לו. עפ"י דו"ח פעולה שערך ויקטור יסין, הוא הבחין ברכב שהיה בנסיעה ועצר ברגע שהנהג הבחין בשוטרים במרחק של כחמישה מ'. הנהג יצא מהרכב כשהמנוע מונע וגם הנוסעת שישבה לצידו יצאה והם החליפו ביניהם את מקומות הישיבה. הנהג עבר לכיסא שליד הנהג, והנוסעת התיישבה בכיסא הנהג. ברכב היה מי שנצפה כנהג ברכב והוא המבקש, על אף שטען המבקש, ששנדרש לבצע בדיקה, כי לא נהג ברכב. מציין המתנדב, כי ראה בוודאות את המבקש נוהג ברכב. כך גם בדו"ח הפעולה שערכו השוטרים רן גלבוע ואביתר עמר.

בראיות אלה די כדי לבסס חשד נגד המבקש, כי הוא זה שנהג ברכב וביצע לכאורה את העבירה המיוחסת לו, היינו סירוב לבצע בדיקת נשיפה ולהקים את סמכותו של הקצין להורות על פסילת רישיון הנהיגה של המבקש ואיסור השימוש ברכב.

6. סירובו של המבקש מהווה עבירה לפי סעיף 64 ד לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ויש מקום להתייחס אליו כאילו הוכחה שכרותו. היה על המבקש לבצע הבדיקה בינשוף כדי להרחיק מעצמו את החשד, אם הוא סבר, שהוא חשד שווא. משסירב המבקש לבצע בדיקת נשיפה, די בכך כדי להקים את החזקה שבסעיף 64 ד' לפקודת התעבורה.

7.יסוד המסוכנות בא לידי ביטוי בסוג העבירה וסירוב המבקש לבצע בדיקת הנשיפה, מחזק את החשדות על ביצוע העבירה ויש בסירוב זה כדי לסכל את סיכויי המבקש להפריך חשדות אלה. העדר נכונות מצד המבקש לשיתוף הפעולה עם המשטרה מגבירה את רמת המסוכנות של המבקש. יש במתואר ברישומי השוטרים תשתית מספקת לחשש, כי המשך נהיגת המבקש עלול ליצור סכנה לעוברי דרך ובראש ובראשונה לחיי המבקש עצמו.

8.בקשר לפסילת רישיונו של המבקש- יסוד המסוכנות בא לידי ביטוי בסוג העבירה ויש במתואר במזכר וברישומי השוטרים תשתית מספקת לחשש, כי המשך נהיגת המבקש עלול ליצור סכנה לעוברי דרך ובראש ובראשונה לחיי המבקש עצמו.

9.מאחורי איסור מנהלי על השימוש ברכב עומד הרציונל של נטילת "כלי העבירה" מידיו של העבריין, בין היתר על מנת למנוע הישנותם של מקרים דומים ועל מנת שלא לאפשר לנהג לחזור לסורו ולנהוג ברכב אשר ברשותו, וכן כדי ליצור מצב בו בעל הרכב יפקח באופן ההדוק ביותר על המשתמשים ברכב.

10.סע' 57 ב (2) לפקודת התעבורה מאפשר לבית המשפט לבטל צו איסור שימוש, אם הוכח, כי הנהג פעל בניגוד להוראות בעל הרכב ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

כמו כן , סעיף קטן (ג) מסמיך את בית המשפט לבטל או לקצר את תקופת האיסור, בנסיבות אחרות המצדיקות זאת: " ולענין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבו , בין היתר , את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב".

המבקש הוא הבעלים של הרכב ולפיכך לא עומדות לזכותו ההגנות הקבועות בסעיף 57 ב (2) הנ"ל.