דחיית בקשתו של רומן זדורוב לקיים דיון נוסף על פסק הדין שניתן בעניינו

1. לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה ב-ע"פ 7939/10 זדורוב נ' מדינת ישראל (23.12.2015). בפסק הדין נדחה בדעת רוב (השופטיםי' עמית ו-צ' זילברטל, כנגד דעתו החולקת של השופט י' דנציגר) ערעורו של המבקש על הרשעתו בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

תמצית העובדות והשתלשלות ההליכים הקודמים

2. עובדות המקרה פורטו בהרחבה בפסק הדין מושא הבקשה ואעמוד עליהן בקיצור נמרץ. ב-6.12.2006 נמצאה גופתה של הנערה תאיר ראדה ז"ל (להלן:המנוחה) בשירותי הבנות שבקומה השנייה בבית הספר "נופי גולן" שבקצרין. המבקש, אשר התגורר בקצרין, עבד מחודש נובמבר 2006 ועד ליום הרצח בריצוף המקלטים שבבית הספר. הוא תושאל במשטרה לראשונה בקשר לרצח ביום 10.12.2006. למחרת היום נחקר המבקש באזהרה בחשד למעורבות ברצח וביום 12.12.2006 נעצר. כעבור מספר ימי חקירה, בלילה שבין יום 18.12.2006 ליום 19.12.2006, הודה המבקש ברצח בפני מדובב. למחרת, ביום 19.12.2006, הודה ברצח גם לפני החוקרים ושיחזר את הרצח בזירה. ביום 20.12.2006 החליף המבקש ייצוג. למחרת, ביום 21.12.2006, הודיע בא-כוחו של המבקש כי הלה חוזר בו מהודאתו. למרות זאת, שב המבקש והודה ברצח בחקירה באותו היום. בהמשך חזר בו המבקש מהודאתו באופן סופי והכחיש כל קשר לביצוע הרצח.

3. ביום 18.1.2007 הוגש נגד המבקש כתב אישום בו הואשם בעבירות של רצח בכוונה תחילה ושיבוש מהלכי משפט. בהליך בפני בית המשפט המחוזי כפר המבקש במיוחס לו בכתב האישום. הוא לא התכחש לכך שהודה בביצוע הרצח במסגרת חקירותיו, אך טען כי מדובר בהודאות שווא שנבעו מאופי החקירה, מהתנהגות המדובב ומניסיונות החוקרים לשבור את רוחו. בנוסף, הוא העלה טענות בעניין משקל ההודאות. בכלל זה טען כי הוכוון על ידי החוקרים בחקירה, כי לא היו בידיעתו פרטים מוכמנים לגבי הרצח וכי לא ידע למסור פרטים רבים הנוגעים לאופן ביצועו. עוד נטען, בין השאר, כי עקבות נעליים שנמצאו על מכנסי המנוחה אינן שייכות למבקש וכי אין בנמצא ממצאים ביולוגיים וטביעות אצבע הקושרים אותו לזירת הרצח.

4. ביום 14.9.2010, הכריע בית המשפט המחוזי פה אחד כי אשמתו של המבקש במיוחס לו הוכחה מעבר לספק סביר, ועוד באותו היום נגזר עליו עונש של מאסר עולם. בהתאם להסכמת הצדדים, לעונש זה נוספו שנתיים של מאסר בפועל שירוצו בחפיפה למאסר העולם ושנת מאסר על תנאי בגין העבירה של שיבוש מהלכי משפט. 

5. ביום 28.10.2010 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין. לאחר הגשת הודעת הערעור החליף המבקש ייצוג וביום 15.11.2012 הגישו באי-כוחו החדשים את נימוקי הערעור ולצדם בקשה להוספת ראיות לפי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בית משפט זה (השופטים ע' ארבל, י' דנציגר ו-צ' זילברטל), נעתר לבקשה באופן חלקי ביום 17.3.2013 והורה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי בנצרת, עוד טרם שמיעת הערעור, לשם גביית שתי ראיות: הראשונה, חוות דעת מטעם מומחה להשוואת טביעות נעל העוסקת בסימני הדם שנמצאו על מכנסי המנוחה; והשנייה, חוות דעת מאת מומחית לרפואה משפטית, ד"ר מאיה פורמן-רזניק. בית המשפט המחוזי סקר את הראיות הנוספות וניתח אותן למול מארג הראיות הקיים. בפסק דינו המשלים מיום 24.2.2014 הגיע לכלל מסקנה כי אין בראיות אלה כדי לשנות מהכרעת הדין המקורית. לאחר מתן פסק הדין המשלים נמשך הדיון בערעור בפני בית משפט זה.

פסק הדין בערעור