דנ"פ 1237/15 מדינת ישראל נ' ר.ר.ו.

1. לפניי שתי בקשות לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 2675/13 מדינת ישראל נ' ו. (3.2.2015) (מפי השופט נ' הנדל ובהסכמת השופטים ח' מלצר וצ' זילברטל) (להלן: פסק הדין) – הן מצד המדינה והן מצד המשיב.

           הבקשות עוסקות בשאלת התוצאה האופרטיבית בהכרעת דינו של נאשם אשר נקבע כי הוא חוסה תחת הסייג הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין, התשל"ז-1977 – אי שפיות הדעת בשעת מעשה, וביחס בין תוצאת הכרעת הדין לגבי אי שפיות הדעת בשעת מעשה לבין הוראת סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 – אי כשירות נאשם לעמוד לדין מפאת ליקוי נפשי או שכלי.

המסגרת הנורמטיבית

1. המחוקק קבע שני מסלולים עיקריים שבכוחם להביא לסיום המשפט על סמך מחלת נפש של נאשם. כל אחד ממסלולים אלה מתמקד בנקודה אחרת על ציר הזמן – הראשון בעת ביצוע המעשה הפלילי ועניינו בכושר המהותי לשאת באחריות פלילית, והשני בעת ההליך הפלילי ועניינו בכושר הדיוני לעמוד בדין (ע"פ 9078/09 פלוני נ' מדינת ישראל (24.5.2011)) (להלן: עניין פלוני).

2. הוראת הדין המהותית הקבועה בסעיף 34ח לחוק העונשין צופה פני עבר והיא מסייגת את אחריותו הפלילית של מבצע העבירה, לאור מצבו בעת ביצוע העבירה:

34ח. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש –

(1)   להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

(2)   להימנע מעשיית המעשה.

(ההדגשה הוספה – מ.נ.)