דנ"א 6521/15 מרים אבטיסם נחום ואח' נ' מדינת ישראל - רשות הפיתוח

1. לפניי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה ב-ע"א 6757/13 מיום 19.8.2015 (השופטים א' חיות; נ' הנדל; ו-צ' זילברטל), שבמסגרתו נדחה ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת ב' טולקובסקי) ב-ע"א (מחוזי – מרכז) 13192-05-09 נחום נ' מדינת ישראל רשות הפיתוח מינהל מקרקעי ישראל (27.8.2013).

רקע

1. בקשה זו עניינה במקרקעין הנמצאים בראשון לציון. המקרקעין רשומים על שם המשיבה, אולם מאז שנות ה-50 החזקה בהם ובמקרקעין הסמוכים להם הייתה בידי המבקשת 1 ובעלה המנוח (להלן: "המנוח"), יחד עם 11 ילדיהם (המבקשים 12-2). לטענת המשיבה, החזקת המבקשים במקרקעין הייתה ללא זכות שבדין וללא ששולמה תמורה כלשהי עבורה. עוד בתחילת שנות ה-70 פנתה המשיבה למנוח במכתב התראה בנושא. בהמשך אף הוגש נגד המנוח כתב אישום בגין הסגת גבול והוא הורשע (ת"פ 54/72). ערעורו של המנוח על הרשעתו נדחה (ע"פ 796/72), ואולם בשני פסקי הדין נקבע כממצא עובדתי כי לפחות בחלק מהמקרקעין החזיק המנוח כחוק. בתחילת שנות ה-90 פנה המנוח למשיבה בבקשה להסדיר את זכויותיו במקרקעין. לגבי חלק מהמקרקעין – חלקה מסוימת, אשר אינה נוגעת לענייננו - הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המנוח יפנה את החלקה האמורה בתמורה לפיצוי. אולם הסכמה זו לא נגעה לחלקה שבמחלוקת, שכן בשלב זה הייתה החלקה בבעלות עיריית ראשון-לציון. בשנת 2003, ובעקבות שינוי ייעוד הקרקע, חזרה הבעלות בחלקה שבמחלוקת לידי המשיבה.

2. ביום 19.5.2009 הגישה המבקשת תביעה נגד המשיבה, במסגרתה עתרה למתן סעד הצהרתי לפיו היא בעלת זכויות חכירה לדורות בחלקה 367. ביום 8.3.2010 הגישה המשיבה תביעה שכנגד, במסגרתה עתרה לסילוק יד המבקשים מהחלקה שבמחלוקת וחיובם בדמי שימוש ראויים עבור השימוש שעשו בה.

3. ביום 27.8.2013 דחה בית המשפט המחוזי את תביעתה של המבקשת וקיבל באופן חלקי את התביעה שכנגד של המשיבה. אשר לתביעת המבקשת - נקבע כי לא עלה בידיה להוכיח את טענתה כי היא בעלת זכות החכירה לדורות בחלקה, שכן אין בידה הסכם המעיד על זכויות מעין אלה, וכל שניתן ללמוד מהתשתית הראייתית שהניחה הוא שהיא והמנוח אכן החזיקו בחלקה החל מסוף שנות החמישים. אולם, בכך אין כדי לשנות מהעובדה כי מדובר במקרקעין מוסדרים הרשומים על שם המשיבה. בפרט דחה בית המשפט את טענת המבקשת כי יש באמור בפסקי הדין הפליליים שניתנו בעניינו של המנוח כדי לבסס הכרה בזכויותיה בחלקה. צוין, כי אמנם בפסקי דין אלו נקבע כי המנוח החזיק בשטח מסוים כחוק, אך הוטעם, כי קביעה זו נגעה לכלל השטח בו החזיק המערער ולא לחלקה שבמחלוקת באופן ספציפי ועל כן לא ניתן לנייד קביעה זו להליך דנן. עוד נקבע, כי מהמכתבים שהפנה המנוח למשיבה בתחילת שנות התשעים עולה שהמנוח בעצמו הודה בזמנו כי אין לו כל זכות מוסדרת בחלקה, ודאי שלא זכות חכירה לדורות.

           אשר לתביעה שכנגד – נקבע כי בחינת מעמדה של המבקשת מעלה כי ניתן לראותה כמי שמחזיקה במקרקעין מכוח רשות מכללא, שכן חרף העובדה שהמשיבה הייתה מודעת להחזקתה בחלקה, משך שנים רבות לא נעשה דבר לפינוייה. בית המשפט ציין, כי רשות מכללא להחזיק במקרקעין, שניתנה ללא כל תמורה, ניתנת לביטול על-ידי הבעלים בכל עת. במקרה זה, הרשות שהוענקה למבקשת בוטלה עם הגשת התביעה שכנגד. על כן קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה לסילוק יד. עם זאת נקבע, כי המחזיק מכוח רשות מכללא חדל להיחשב כמסיג גבול עם מתן הרישיון, ולכן כל עוד הרישיון בתוקף לא ניתן לחייבו בדמי שימוש. מסיבה זו נדחתה תביעת המשיבה לחיוב המבקשים בתשלום דמי שימוש.

           פסק הדין מושא הבקשה