דין הכתובה בגירושין שבגין תלונות האישה על בעלה והרחקתו מהבית וכששורש הסכסוך בדרישתה שלא לגור בסמיכות לחמותה

לפנינו ערעורים הדדיים של הצדדים על פסיקת בית הדין הרבני האזורי תל אביב מי"ז בשבט התשע"ט (23.1.19) הקובעת כי "לאחר שיקול דעת רחב על פשרה בתביעת הכתובה" – ולכאורה כוונת הדברים היא ל'דין כעין פשרה' מכוח קביעתם כי בית הדין לא יצא מידי ספק בשאלה מי מהצדדים היה "הגורם בפועל" לגירושין ובשאלה אם האישה, בהתנהגותה שבגינה הגדירוה 'עוברת על דת', הייתה בבחינת עוברת על 'דבר הידוע לכול' שאינה צריכה התראה – בית הדין "מעמיד את חיוב הכתובה על סך שליש הכתובה דהיינו חיוב של 33,333 ש"ח".

האיש, המערער, סבור שמן הדין לפוטרו מתשלום הכתובה מכול וכול. האישה, המשיבה, מצידה לא זו בלבד שמתנגדת כמובן לעמדתו זו אלא שגם הגישה ערעור נגדי שבו היא מבקשת לקבוע כי טעה בית הדין כשלא חייב את האיש במלוא סכום הכתובה.

נקודות ציון במסע הצדדים

הצדדים נישאו כדמו"י אור לי"ט בכסלו תשע"ג (2.12.12) ומנישואין אלו נולדו להם שלושה ילדים. טרם נישאו ערכו הצדדים הסכם ממון שאושר בערכאה שיפוטית ושבו הוסכם בדבר חלוקת הרכוש ביניהם אך לא בא בו זכרה של הכתובה.

שלוותם של הצדדים לא ארכה, אין אנו יודעים לציין נקודה מסוימת שבה החלו יחסיהם להתדרדר אך מכל מקום בשלב מסוים הגישה האישה תלונות במשטרת ישראל נגד הבעל והרחיקה אותו מן הבית באמצעות המשטרה, התלונות נסגרו בסופו של דבר בעילה של 'חוסר אשמה', ובחודש אוקטובר 2016 – פחות מארבע שנים לאחר הנישואין – עזב הבעל לבלי שוב את הבית, לדבריו – בשל אותן תלונות שהיו תלונות שווא. לדברי הבעל יחסי אישות נעדרו מחייהם המשותפים של הצדדים כבר קודם לכן, מקיץ 2016.

בח' בתמוז תשע"ז (2.7.17) הגיש הבעל תביעת גירושין ומנגד הגישה האישה בי"ט באלול תשע"ז (10.9.17) תביעת כתובה. יומיים לאחר מכן התקיים דיון בבית הדין שבו הסכימו הצדדים להתגרש תוך קביעה כי סוגיית הכתובה תידון לאחר הגירושין, הגט סודר בכ"ח בתשרי התשע"ח (18.10.17), בי"א בכסלו התשע"ח (29.11.17) קיים בית הדין דיון ראשון בסוגיית הכתובה, ובסופו של הליך, לאחר דיון נוסף והגשת סיכומים הכריע ופסק את פסקו שאת מסקנתו הבאנו לעיל ושעליו מערערים הצדדים כאמור.

טענות המערער

לטענת המערער אומנם הוא שתבע גירושין אולם הגירושין 'יצאו ממנה' – מהמשיבה, ולא זו בלבד אלא שיש לראותה גם כ'מורדת' בו – ואף אם נראה גם אותו כ'מורד' בה בשל עזיבתו את הבית, מכל מקום נמצא שהצדדים 'מורדים זה בזה' בכהאי גוונא אין האישה זכאית לכתובה וזאת אף ללא 'התראה'.

אחריותה של האישה לגירושין לטעמו היא הן בשל דרישתה ממנו לעזוב ולהחליף את מקום מגוריהם המשותף – דירה הרשומה על שמו והשייכת לו בלבד גם על פי הסכם הממון שנכרת בין הצדדים – דרישה שנומקה ברצון שלא לגור בסמיכות לאם הבעל ושמשסירב לה הבעל גמלה האישה בדעתה להתגרש, כהודאתה, והן בשל הרחקתה אותו מהבית על ידי משטרת ישראל והגשת שתי תלונות נוספות נגדו למשטרה, תלונות שווא שנגנזו תוך סגירת התיק 'מחוסר אשמה' ושהן שהביאו לעזיבתו את הבית לבלי שוב. טעם זה האחרון הוא גם העילה לשיטתו של המערער להגדרת המשיבה 'מורדת'. המערער מוסיף וטוען כי מאז והלאה לא עשתה המשיבה כל פעולה שיש בה משום ניסיון לשלום בית.

עוד טוען המערער כי הכתובה בנידון דידן היא כתובה פסולה, ולכן יש לפוטרו ממנה אף לולי הפסידה אותה המשיבה, וזאת מאחר שנכתב בה כי האישה בתולה, שעה שלמעשה לא הייתה כזו, שכן טרם נישואי הצדדים הרתה המשיבה, בעת נישואיהם הייתה כבר בחודש השביעי להריונה וכחודשיים לאחר נישואיהם אכן ילדה.

טענות המשיבה בתשובתה לערעור ובערעורה שכנגד

בתגובתה לערעור ובערעור שכנגד מלינה המשיבה על בית הדין שלאחר שהגיע, להבנתה, למסקנה העקרונית כי יש לחייב את הבעל בכתובה לא חייב אותו בפועל במלוא הכתובה ולא נתן את דעתו למה שאמרו חז"ל כי מטרת הכתובה היא "שלא תהא בעיניו קלה להוציאה" ובוודאי כאשר מדובר בכתובה שהסכום הנקוב בה אינו גבוה, לשיטתה, סך של 100,000 ש"ח.

לגופם של דברים והמענה לטענות המערער מאשרת המשיבה כי אכן דרשה לעבור דירה אלא שלדעתה דרישתה זו מוצדקת הייתה והמערער שסירב לעבור דירה והתעקש להמשיך לגור באותו בניין שבו גרה אימו הוא שנהג בכך שלא כראוי ושלא כדין, ולפיכך הוא האחראי למשבר שאירע עקב חילוקי הדעות בעניין זה ולגירושין שבעקבותיו. המשיבה מבהירה כי לטעמה השכל הישר מחייב כי מגורי הצדדים בסמוך לאם הבעל אינם תורמים לחיי הזוגיות בדרך כלל. לדעתה מעצם דרישתה למעבר הדירה למרות הנוחות שמגורי הצדדים חינם, כפי שהיו בדירתם, יש להסיק כי דרישתה זו וטענתה כי יחסיה הצדדים נפגעים ממגורים אלו היו כנות ומוצדקות. המשיבה תמהה בדבריה מדוע אפוא נדרשה היא להצדיק את דבריה ולהביא ראיה כי המגורים בסמיכות לאם הבעל מפריעה לחיי בני הזוג ולא נקבע ההפך, היינו כי הנחת המוצא היא שכאלה היו פני הדברים ועל המערער היה להביא ראיה שלא כך היו.

אשר לתלונותיה במשטרה כנגד המערער, תלונות שבית הדין ראה בהן תלונות שווא בשל סגירת התיק בעילת 'חוסר אשמה, וקבע משום כך כי דינה שלה הוא כדין 'עוברת על דת' – אלא שהסתפק כאמור אם צריכה הייתה התראה כדי להפסיד את כתובתה – טוענת המשיבה כי לא היו הללו תלונות שווא, טענה הנתמכת לדעתה בעצם החלטת המשטרה מלכתחילה להרחיק את המערער מביתו לשבעה ימים בגין תלונתה, ואת סגירת התיק 'מחוסר אשמה' היא תולה באחות המערער העובדת במשטרת ישראל ושלדעתה ידה הייתה במעל.

סוף דבר סבורה המשיבה כי למערער, בעלה דאז, לא הייתה כל עילה לגרש את אשתו, ועל כן אין עילה גם לפוטרו מתשלום כתובתה.

על דרך כלל בכל הנוגע למחלוקות העובדתיות שבין הצדדים וכפי שהשתקפו מכל האמור עד כה, טוען בא כוחה של המשיבה כי בשל היחסים העדינים בין איש לאשתו יש לקבוע כי ממצאים בדרך הראיות יעשו על פי הדין האזרחי הקובע "בית המשפט יקבע את ממצאיו לפי הראיות המסתברות ביותר". ובנידון דידן הוא מציין לטענותיה של המשיבה בדבר הצקות של המערער לה – טענות שעלו בערכאה קמא ושמלבד עילות התביעות הרכושיות הגלומות בהן עשויות הן ללמד על בירור מערכת היחסים וזיהוי האשם בגירושין – לדוגמה: העלמות כל פרטי ההלבשה התחתונה של האישה ממגירתה, יום בהיר אחד, וחבלה שנעשתה במקרה אחר במכונת הכביסה ובכבל של הטלוויזיה, כל זאת בתקופה שבה אומנם לא גר האיש בבית אך מפתח של הבית היה ברשותו.

דיון והכרעה

א.בקשת אישה לעבור דירה ולא לגור בבניין שבו גרה אם בעלה – בקשה מוצדקת או 'מרידה'?