דיין נ' שקיר

החלטה

המבקש הגיש ביום 02.10.11 בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן כנגדו ביום 12.08.10 בהעדר הגנה.

פסק הדין ניתן על סמך אישור מסירה מיום 27.04.10.

לטענת המבקש, טרם הגשת תביעה זו נתבע ע"י המשיבה בשנת 2009 בביהמ"ש לתביעות קטנות במסגרת תא"ק 1072/09. לטענתו הגיעו הצדדים להסכם פשרה במסגרת התביעה הקטנה ולפיכך דין תביעה זו כנגדו להידחות הואיל והיה הליך תלוי ועומד בביהמ"ש לתביעות קטנות והמשיבה לא קיבלה היתר לפיצול סעדיה.

לטענתו סבר כי שעה שהגיעו להסכמה בביהמ"ש לתביעות קטנות הסתיימו ההליכים כולם ולפיכך לא התייחס לתביעה דנן.

המשיבה מתנגדת לבקשה.

לטענתה אין קשר בין התביעה הקטנה אשר עילתה פיצוי בגין נזקים שנגרמו לביתה לבין העילה בתביעה זו.

תביעה זו עילתה בפיצוי בגין שימוש שלא כדין בגג ביתה של המשיבה ללא תשלום מטעם המבקש.

לטענתה המבקש קיבל את כתב התביעה ולא הראה כל טעם מדוע לא הגיש כתב הגנה במועד, בנוסף לא פירט כל טענות הגנה כנגד התביעה דנן.

דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשה ובתגובה עולה כי דין הבקשה להידחות מכמה טעמים.

ראשית, על פניו עולה כי הבקשה הוגשה באיחור ניכר ללא בקשה להארכת מועד.

המבקש נסמך על פשרה במסגרת התביעה הקטנה.

עיון בפרוטוקול עליו נסמך המבקש מיום 18.11.10 עולה כי כבר אז הצהיר המבקש כי המשיבה קיבלה כנגדו פסק דין ביום 12.08.10 וטען כי אינו יודע במה מדובר.

ביהמ"ש לתביעות קטנות לא התייחס לפרוטוקול לעניין זה אלא הביא את הצדדים לידי פשרה בכל הנוגע לתיקונים ותוך מחיקת התביעה הכספית.

עולה כי לכל המאוחר היה על המבקש להגיש בקשתו תוך 30 ימים ממועד זה אולם המבקש לא עשה כן אלא הגיש ביום 22.05.11 בקשה ראשונה אשר נמחקה, ביום 11.07.11 בקשה שנייה אשר נמחקה ורק ביום 02.10.11 הגיש בקשה נשוא החלטה זו ללא כל התייחסות לבקשות הקודמות ולהליכים הקודמים בין הצדדים.

מעבר לאיחור הניכר בהגשת הבקשה גם נימוקי הבקשה אינם מפרטים כנדרש מדוע לא התייחס המבקש לתביעה.

אין די בטענה סתמית כי סבר כי תביעה קודמת בתביעות קטנות מייתרת את הצורך להגיב לתביעה דנן.

גם לגופו של עניין ספק אם במקרה הנדון עומדת למבקש טענה של מעשה בית דין בגין התביעה בתביעות קטנות.

התביעה בתביעות קטנות נמחקה בכל הנוגע לסעד הכספי.