דיין נ' ליסקין

החלטה

לאחר שהתובע הודה כי הוא זה שערך את המסמך שהנתבעת מבקשת להגיש, מסתבר כי הנימוק היחיד שמעלה התובע בהתנגדותו להגשת המסמך, הינו שמדובר במסמך פנימי שנערך בינו לבין השוכרת. למעשה, טענה זו מתייחסת למידת הרלוונטיות או למשקל שיש ליתן לאותו מסמך, אך אין בה כדי לשלול את זכותה של הנתבעת להגישו לבית המשפט.

יודגש, כי התובע לא העלה כל טענה באשר לעיתוי הגשת המסמך.

בנסיבות אלו, אני דוחה את ההתנגדות, המסמך יוגש ויסומן נ/1.

ניתנה והודעה היום ו' אלול תשע"א, 05/09/2011 במעמד הנוכחים.

אילן רונן, שופט

החלטה

אני דוחה את ההתנגדות. אף אם סבור ב''כ הנתבעת שמדובר בפנקס שלא ברשות הנתבעת, ברור כי מדובר בשאלה רלוונטית, וזכותו של התובע לברר זאת במהלך החקירה הנגדית.

ניתנה והודעה היום ו' אלול תשע"א, 05/09/2011 במעמד הנוכחים.

אילן רונן, שופט

המשך החקירה:

פסק דין

בפני תביעה לביצוע שטר חוב בסך 10,000 ₪, אשר נערך ביום 12.05.09 לפקודתו של התובע על ידי החייבת, ליסקין טטניה, ובערבותה של הנתבעת (להלן: "שטר החוב").

התובע הינו בנה של גב' שמחה דיין, ומיופה כוחה המטפל בדירה שבבעלותה, דירה ברח' נתן 67 בת''א (להלן: "הדירה").

במהלך 2008 שכרה החייבת, ליסקין טטניה, (להלן: " השוכרת"), לפי הסכם שכירות אשר ערכה עם התובע, ואשר הסתיים ביום 30.04.09. ביום 1.05.09 נערך ונחתם חוזה שכירות חדש (להלן: "החוזה") בין התובע לבין השוכרת, ובמסגרתו שכרה השוכרת את הדירה, והתחייבה, בין היתר, לפנות את הדירה ביום 30.04.10 ולשלם דמי שכירות בסך 2,400 ₪ לחודש.

בסעיף 23 לחוזה התחייבה השוכרת להפקיד בטוחות לקיום התחייבויותיה, ובהן גם שטר ביטחון ע''ס 10,000 ₪. על יסוד התחייבות זו חתמה השוכרת על השטר, וחתמה הנתבעת כערבה על אותו השטר. לקראת תום תקופת השכירות, באפריל 2010, התברר כי השוכרת איננה עומדת בהתחייבויותיה, ועקב זאת שלח התובע לשוכרת ולנתבעת מכתבי התראה, ובמסגרתם גם דרישה לפינוי המושכר בתום תקופת השכירות, 30.04.10.

בין התובע לבין השוכרת נוהלו מגעים, הדירה לא פונתה ביום 30.04.10, והשוכרת הוסיפה להתגורר בדירה. ביום 14.09.10 הגיש התובע כנגד השוכרת תביעת פינוי (תיק מס' 20793-09-10 בבית משפט השלום בת''א, להלן: "תביעת הפינוי"), השוכרת לא התגוננה, וביום 29.01.11 פונתה הדירה.

במקביל, הגיש התובע לביצוע את שטר החוב כנגד השוכרת וכנגד הנתבעת. הנתבעת הגישה התנגדות, וביום 26.04.11 ניתנה לנתבעת רשות להתגונן.

לטענת התובע, הפרה השוכרת את החוזה, הן באי פינוי הדירה ביום 30.04.10 והן באי תשלום דמי השכירות, והכל בתוך שיתוף פעולה עם הנתבעת. לפיכך, טוען התובע, שיש להשית על הנתבעת את תשלום חובות השוכרת עד לגובה שטר החוב. חובות אלו מסתמכים, לפי תביעה נוספת ונפרדת, אשר הגיש התובע כנגד השוכרת, בסך של 27,475 ₪.

לטענת הנתבעת, אכן חתמה על שטר החוב כבטוחה לקיום התחייבויות השוכרת, אך זאת במסגרת החוזה. בפועל, כך לטענת הנתבעת, הסכימו התובע והשוכרת להאריך את תקופת השכירות בתום החוזה, ואף הסכימו להעלות את דמי השכירות לסך של 2,600 ₪ לחודש. ערבות הנתבעת ניתנה רק לחוזה המקורי, והחובות להם טוען התובע נוצרו רק לאחר מכן, ועל יסוד החוזה החדש אשר כרת עם השוכרת. לפיכך, טוענת הנתבעת כי אין היא ערבה לחובות הנתבעים ויש לדחות את התביעה.

כל אחד מהצדדים תמך את טענותיו בתצהיר עדות ראשית, עליו נחקר בחקירה נגדית, ובתום החקירה סיכמו הצדדים את טיעוניהם.

תביעה זו שבפני הינה תביעה שטרית, ושטר חוב נשוא התביעה נמסר לתובע כשטר לביטחון.