דיון בשאלת מתן הרשות לנהיגה ברכב ללא רישיון ושאלת האשם

כבוד השופטת רות לבהר שרון

בפנינו ערעור על פס"ד של בימ"ש השלום בת"א (כב' השופט צבי כספי) מיום 13.6.06 בת.א 10072/01 ובו דחה בית משפט קמא את תביעת קרנית נגד המשיבים.

העובדות ופסק הדין בבית משפט קמא

1.   המשיב 1, דוד ויצמן (להלן : "ויצמן או משיב 1"), הינו בעל מסגרייה.  בתאריך 4.11.97 נהג המשיב 2 (להלן: "הנהג" או "סיני"), ברכב שנשכר על ידי המשיב 1 לצרכי עבודות המסגרייה. במהלך הנסיעה היה הנהג מעורב בתאונת דרכים בה נפצעו הנוסעים שהיו ברכב. לנהג לא היה רישיון נהיגה בר תוקף ולכן, בהעדר פוליסת ביטוח בתוקף, נאלצה המערערת, קרנית, לפצות את הנפגעים.

בעקבות זאת הגישה קרנית תביעת שיפוי נגד המשיבים, היא נשוא הערעור שבפנינו. בתביעתה טענה קרנית כי ויצמן, מחזיק הרכב, היה מעבידו של הנהג ומי שהתיר לנהג את השימוש ברכב, ולכן עליו לשפותה מכח סעיפים 7 ו-9 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן:" חוק הפלת"ד").

מרבית העובדות היו מוסכמות על הצדדים והוגשו בהסכמה, ללא צורך בשמיעת ראיות. לגבי נסיבות המקרה, הוגשו בהסכמה אמרות הנתבעים במשטרה, תצהירו של הנהג ודו"ח חקירה של חוקר מטעם התובעת, מוטי איציקובסקי, שהוגש בהסכמה, למעט סעיף 7.

המשיבים 2-4 לא התייצבו לדיון ולכן ניתן נגדם פסק דין בהעדר הגנה.

פסק הדין התמקד בשאלת חבותו של ויצמן, בעל המסגרייה, והשאלה שעמדה להכרעת בימ"ש קמא היתה האם ניתנה על ידי ויצמן רשות לסיני לנהוג ברכב. ויצמן טען כי אינו מכיר כלל את הנהג, כי הנהג לא היה עובד שלו, וכי ההיכרות היחידה שלו עימו היא מכך שהוא חבר של המשיב 3, עזרד צ'רלי (להלן:" המשיב 3" או " עזרד צ'רלי"). לטענת ויצמן, הרשות לנהוג ברכב השכור נשוא התאונה ניתנה על ידו אך ורק למשיבים 3 ו-4.

בימ"ש קמא קבע בפסק דינו כי לא הוכחה דיה עובדת היות הנהג "עובד" במסגרייה, ומשכך לא ניתנה לו, לא במפורש ולא מכללא, הרשות לנהוג ברכב.

טענות הצדדים בערעור

2.   ב"כ המערערת טוען כי שגה בימ"ש כאשר קבע כי מקובלת על הצדדים העובדה שויצמן לא אישר לסיני, באופן מפורש, לנהוג ברכב, שכן המערערת טענה כי ויצמן אכן נתן לסיני היתר מפורש כאמור.

לעניין רשות מכללא, ב"כ המערערת טוען כי בימ"ש קמא התעלם מההלכה בדבר חזקת הרשות, לפיה חזקה על הנוהג ברכב שהוא נוהג בו ברשות בעליו או המחזיק בו, וכי החובה להוכיח העדר רשות לנהיגה חלה על הבעלים או המחזיק ברכב.

עוד טוען ב"כ המערערת כי טעה בית משפט קמא כאשר התעלם מהלכת  ה"רשות הראשונית" אשר לפיה די בהרשאה ראשונה כדי לקשור את מתיר השימוש ברכב לנהיגה שגרמה לתאונה.

ב"כ המערערת טוען כי טעה בימ"ש קמא בפירוש שנתן למסמכים שהוגשו בהסכמה, וקבע ממצאים עובדתיים בניגוד לראיות שהיו בפניו לפיהם הנהג לא היה עובד במסגרייה וכי ויצמן לא ידע על השימוש שעשה ברכב השכור, וזאת בניגוד לעדות הנהג ועדות שאר העדים. עוד טוען ב"כ המערערת כי ביהמ"ש קמא לא היה רשאי לקבוע ממצאי מהימנות לגבי מי שלא העידו בפניו.

ב"כ המערערת טוען כי בהתחשב בחזקת הרשות ובהלכת "הרשות הראשונית" בהיותם מיושמים נכונה, יש להחזיק לרעת המשיב 1 את העובדה כי לא הביא עדים חיצוניים מעבר לעדותו היחידה ובעניין זה, לטענתו, טעה בית המשפט אשר נתן משקל לעדות יחידה זו, מבלי שניתן לה סיוע כנדרש.

כמו כן טוען ב"כ המערערת כי טעה ביהמ"ש קמא כאשר התעלם מדו"ח החקירה שהוגש על ידי המערערת ומכך שלא נעשה כל ניסיון מצד המשיבים לסתור את הראיות שהביא.

3.   ב"כ המשיב 1 טוען כי הקשר והיריבות שבין המערערת למשיב 1 הינם קלושים שכן כל שעשה המשיב 1 היה לבקש מאחד מעובדיו לשכור רכב מחברת השכרה לצורך עבודות במסגרייה. לטענת ב"כ המשיב 1, המשיב 1 לא ידע ולא היה עליו לדעת שהרכב השכור יינתן לנהג בניגוד להוראותיו, ועל פי שקול דעתו הבלעדי של אחד מעובדים במסגרייה, שכן, לטענתו, היחידים המורשים לנהוג ברכב השכור היו המשיבים 3 ו-4.

ב"כ המשיב 1 טוען כי הערעור הינו ניסיון נוסף מצד המערערת להיבנות מ"כיסו העמוק" של המשיב 1 למרות פסק דינו הצודק של בית משפט קמא.

דיון

4.   השאלה העומדת לדיון לפנינו הינה האם ניתן לראות במשיב 1 כמי שהתיר שימוש ברכב השכור לנהג, בהתאם להוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, הקובע בסעיף 9(א)(1), את זכות החזרה אל מי שאינו זכאי לפיצויים, ובסעיף 7 קובע מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור, כדלקמן:

"9. זכות חזרה