דיב נ' מועצה מקומית עילוט

החלטה

הצדדים חלוקים בשאלת הסמכות המקומית.

הנתבעת טוענת, כי לאור מקום מושבה, במחוז הצפון, וכן לאור מקום ביצוע העבודות נשוא כתב התביעה וההתחייבות (אותה היא מכחישה מכל וכל), הרי שהסמכות המקומית מסורה לבית משפט השלום בנצרת.

התובע טוען, כי הסמכות המקומית לבימ"ש השלום בעכו קמה מכוח תקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לפיה קיימת סמכות מקומית לביהמ"ש שבתחום שיפוטו מצוי המקום שנועד או שהיה מכוון לקיום ההתחייבות. לטענת התובע, המקום המיועד לקיום ההתחייבות הכספית של הנתבעת כלפיו היה חשבון הבנק שלו, הנמצא בחיפה, או, לחלופין, המקום המיועד לקיום ההתחייבות, בהעדר הסכמה אחרת, היה במענו של התובע.

הנתבעת לא השיבה לטענות אלו.

אני רואה לנכון לקבל את טענות התובע לעניין הסמכות המקומית.

סעיף 44(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, קובע:

"חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו מקום עסק – במקום מגוריו הקבוע".

הפסיקה פרשה את תקנות סדר הדין האזרחי כמתיישבות עם הדין המהותי ועם האמור בסעיף 44(א)  הנ"ל. ראה לעניין זה רע"א 6920/94 לוי נ' פולג, פ"ד מט(2) 731.

עיון בהסכם שעל פיו הוגשה התביעה מעלה, כי לא נקבע בו מקום לתשלום. הנתבעת אינה טוענת כי הוסכם על מקום תשלום כזה או אחר, ולמעשה היא מכחישה את ההסכם כולו. שאלות של סמכות יש לבחון על פי כתב התביעה. על כן אני מקבלת את הטענה, כי מקום התשלום היה במען עיסקו של התובע, בחיפה (ואחת היא אם מקום התשלום היה במשרדו או בחשבון הבנק שלו), ומכאן – הסמכות המקומית לבימ"ש השלום בעכו, שבמחוז חיפה.

אשר לבקשת הרשות להתגונן, אני מורה למזכירות לזמן את הצדדים לדיון בפני ביום 26.10.11, בשעה 09:00.

ניתנה היום, ט"ו אב תשע"א, 15 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: