דיאב ואח' נ' מועצה מקומית מגאר

פסק דין

בחודש ספטמבר 2009 הטילה הנתבעת עיקול על חשבונות של התובעים בבנק ערבי ישראלי ובבנק הדואר, בסכום של כ-170,000 ₪. לתובעים לא היה כל חוב לנתבעת, והעיקולים הוטלו הואיל ומספר תעודת הזהות של החייב דומה למספר תעודת הזהות של תובע 1 (להלן: "התובע"), והנתבעת טעתה בהקלדת מספר תעודת הזהות. לטענת התובעים, מהווים מעשיה של הנתבעת עוולה של פרסום לשון הרע, המזכה אותם בפיצוי.

הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו יגישו סיכומים על יסוד החומר בתיק, וינתן פסק דין. ביום 14.6.10 אישרתי את ההסדר הדיוני ונתתי לו תוקף של החלטה.

העובדות שישמשו בסיס להכרעה בתביעה הן כדלקמן:

ביום 11.9.09 הטילה הנתבעת עיקול על חשבון התובעים בבנק ערבי ישראלי סניף תמרה, בסכום של 169,184 ₪. העיקול הוסר ביום 6.10.09. עיקול בסכום דומה הטילה הנתבעת על חשבונה של תובעת 2 (להלן: "התובעת") בבנק הדואר.

אין זו הפעם הראשונה בה הטילה הנתבעת עיקולים על חשבונות של התובעים. הנתבעת עשתה זאת גם שלוש פעמים בעבר: ביום 24.7.08 הטילה עיקול על סך 163,483 ₪, שהוסר ביום 28.8.08; ביום 13.3.09 הטילה עיקול על סך 157,807.30, שהוסר ביום 31.3.09; וביום 3.6.09 הוטל עיקול בסכום דומה, שהוסר ביום 20.4.09 (כך נכתב במקור, נראה שהכוונה היא ליום 20.6.09) (ראה נספח א' לסיכומי התובעים).

מספר תעודת הזהות של החייב, שעל חשבונותיו התכוונה הנתבעת להטיל עיקולים, הוא 2107545, ואילו מספר תעודת הזהות של התובע הוא 2017545.

התובעים טוענים, כי הטלת העיקולים על חשבונותיהם נעשתה ברשלנות, בפרט נוכח העובדה, שאין זו הפעם הראשונה בה הוטלו עיקולים על חשבונותיהם בשל טעות של הנתבעת. לטענתם, משלוח הודעות העיקול לסניפי הבנק שלהם מהווה עוולה של פרסום לשון הרע, והם זכאים לפיצוי בסכום של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, ובנוסף לפיצוי בסכום של 10,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו להם.

ואילו הנתבעת טוענת, כי "מדובר בטעות מסוג הטעויות המתרחשות חדשות לבקרים בעידן הטכנולוגי של המחשבים", והתובעים אינם זכאים לפיצוי כלשהו, ולחילופין יש לפסוק לזכותם פיצוי סמלי בלבד.

אחריות הנתבעת כלפי התובעים

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי, כי הנתבעת אחראית כלפי התובעים הן בגין עוולה של פרסום לשון הרע והן בגין עוולת הרשלנות. להלן אפרט טעמיי.

הנתבעת הטילה בחודש ספטמבר 2009 עיקול על חשבונות של התובעים, בסכום בלתי מבוטל, ללא שהיתה הצדקה לכך. זוהי הפעם הרביעית שבה הטילה הנתבעת עיקול על חשבונות התובעים בפרק זמן של מעט יותר משנה. מעשיה של הנתבעת מהווים עוולה של פרסום לשון הרע בהתאם לסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). משלוח הודעת עיקול חסרת בסיס לבנקים בהם מתנהלים חשבונותיהם של התובעים מהווה "פרסום" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע; ומדובר ב"לשון הרע" כהגדרת המונח בסעיפים 1(1) ו-1(2) לחוק.

במקרה דומה, בו הוטל עיקול על חשבון בנק של התובעים במסגרת תיק הוצאה לפועל שהתנהל נגדם, וזאת למרות שבהתאם לפסק דין שניתן עוד קודם לכן לא היה מקום להמשיך בהליכים בתיק ההוצאה לפועל, והוא היה אמור להיסגר, קבע בית משפט השלום בתל אביב כדלקמן:

"במקרה דנן, היה "פרסום" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, ומדובר גם ב"לשון הרע" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע.

הסיטואציה היא שלקוח מקבל הודעה בבנק שבו הוא מנהל את החשבון, ולפיה הוטל צו עיקול על חשבונו.

הודעה זו מעמידה אותו במצב שבו הוא הופך להיות מסווג, גם אם לא באופן פורמלי, כלקוח בעייתי.

ולמצער, כלקוח אשר חייב כספים לגורמים מסוימים ובגינם נאלצים אותם גורמים, לפנות ללשכת ההוצל"פ על מנת לקבל את החוב.

מעבר לעובדה שבמקרה דנן, מדובר בתובע שהוא מנהל יחידת גבייה בבנק הפועלים, אזי גם כל אזרח רגיל מהשורה יכול להיפגע מכך שנשלח אליו בטעות צו עיקול על חשבונו כאשר זוכה לא רשאי לעשות זאת" (ת"א (שלום ת"א) 60625/06 זוהר עמרם נ' 1 מגן דוד אדום (27.3.08)).

דברים דומים נקבעו גם בפסקי הדין בת"א בת"א (שלום ת"א) 14536/07 נחמיה כץ נ' עו"ד דניאל אורי (15.6.08) ובת"א (שלום חי') 5699-08 דן סביון נ' מרדכי דגני (2.8.09).

אף יסודותיה של עוולת הרשלנות מתקיימים בעניננו. על הנתבעת מוטלת חובת זהירות בבואה להטיל עיקולים על חשבונות של חייבים, ועליה לוודא היטב, כי העיקול מתיחס לחייב ולא לאדם תם אחר. חובת הזהירות שחבה הנתבעת כלפי התובעים עובר להטלת העיקולים בספטמבר 2009 הינה חובת זהירות מוגברת, נוכח העובדה ששלוש פעמים בשנה שקדמה לכך הטילה בטעות עיקולים על חשבונותיהם. הנתבעת הפרה חובת זהירות זו כלפי התובעים.