די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ נ' חביב

פסק דין

מונחת בפני תביעת התובעת די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ נ' חביב יעקב, אשר הוגשה מלכתחילה כתובענה על פי תיקון 24 לחוק ההוצל"פ, לתשלום הסך הכולל של 3,020 ₪.

זאת לציין כי כפי העולה מסעיף 6 לכתב התביעה, הוגשה התביעה בסכום קצוב ללא כל פירוט, לא להרכב החובל ולא לבסיס לחיוב על פי כתב התביעה.

לימים; בעקבות התנגדות שהגיש הנתבע, הסתבר כי התביעה היא למעשה לתשלום תמורת ציוד התובעת – ממירים וכרטיסים חכמים.

זאת ניתן ללמוד מ"הודעה לתיק ביהמ"ש" שהפקידה התובעת זמן רב לאחר הגשת התביעה בתיק ביהמ"ש – רק בינואר 2010, ממנה ניתן להסיק כי התביעה הוגשה לתשלום תמורת שלושה מפענחים ושלושה כרטיסים חכמים, אשר לא השיב הנתבע לתובעת על פי דרישתה.

כפי העולה מסעיף 3 ל"הודעה", קיבל הנתבע מכתב ממר אלי אברהם, ראש צוות איסוף ציוד אצל התובעת, שמודיע לו כי במידה ולא ישיב ציוד הקליטה – ייתבע.

משלא השיב הנתבע את ציוד הקליטה אכן נתבע !!!

לימים; ובעקבות דיון קודם בפניי מיום 14.12.09, הוחזר הציוד לתובעת אלא שזו עדיין עמדה על הוצאות המגיעות לה בעקבות ההליכים שנקטה במסגרת תיק זה.

ביום 5.1.10, הוגשה הודעת/בקשת התובעת לחייב את הנתבע בשכ"ט עו"ד והוצאות משפטיות.

תשובת הנתבע לא אחרה לבוא.

לגרסתו של הנתבע, מלכתחילה לא היה זה על הנתבע להשיב את המכשירים מיוזמתו לתובעת אלא שעל התובעת היה לבוא וליטול אותם, כפי שבפירוש ואכן כך נוכחתי מורה סעיף 7 ג להסכם בין הצדדים, שמציין בזו הלשון "בכל מקרה חשוב שתדע שאינך מחוייב להחזיר את ציוד הקליטה לחברה, לרבות המפענח בכוחות עצמך".

לא נוכחתי בכל דרך כי התובעת פעלה על פי ההסכם שניסחה היא בעצמה, כי התייצבה אצל הנתבע לצורך קבלה לרשותה של ציוד הקליטה.

על רקע זה תמוהה דרישתה לחיוב הנתבע בשכ"ט עו"ד.

ביום 17.3.10, הגישה התובעת בקשה לקביעת התיק לדיון, כאשר השאלה השנויה במחלוקת כאמור, היא שאלת ההוצאות. לנוכח בקשה זו, זומנו הצדדים היום לדיון.

או אז העלה הנתבע את כל טענותיו המקדמיות בהתייחס לתביעה כפי שהוגשה ועיקר עיקרים כי הגם שהוגשה כתובענה על פי סעיף 81 א1 (א)(1) לחוק ההוצל"פ, הרי שאינה עונה על דרישות סעיף זה.

מוצאת לנכון להתייחס לטענות הנתבע, שבהחלט מצאתי כי בדין טען אותם.

על פי סעיף 81 א1 (א)(1) ניתן להגיש תביעה בסכום קצוב ישירות ללשכת ההוצל"פ, כאשר היא באה מכח חוזה או התחייבות מפורשים שיש עליהם ראייה בכתב.

כאמור; התביעה הוגשה לתשלום תמורת ממירים וכרטיסים חכמים.

על החוזה להצביע על התחייבות לשלם תמורת הממירים ועל התובעת לצרף ראייה בכתב למחיר ממירים אלה, שאם לא כן, הרי שאין התביעה עונה על דרישות סעיף 81 א1 (א)(1). התובעת צירפה אומנם את הסכם ההתקשרות עם הנתבע אלא שזה לא מאזכר בכל דרך את חובתו של הנתבע לשלם את תמורת הממירים והכרטיסים החכמים, ולא כל שכן, את מחיר הממירים והכרטיסים החכמים.

ברור; שאם הייתה התביעה מפרטת את כל אלה, היה מתקצר ההליך והנתבע היה יודע בדיוק לאילו טענות ולאילו סכומים להתנגד.