די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ נ' בן הרוש

החלטה

1. בפני התנגדות לביצוע התובענה שהוגשה באיחור ועל כך אין מחלוקת.

לטענת המבקש סובל הוא מחסרון כיס ומבריאות רעועה ולפיכך, התקשה למצוא ייצוג מתאים.

לטענתו פנה ללשכת ההוצאה לפועל במועד על מנת להגיש בקשה להארכת מועד, אך סורב על ידי הפקידה בטענה כי יש לצרף לבקשה התנגדות לביצוע התובענה.

מה אירע באותו יום אינו ברור. מצד אחד טוען כי בקש רק להגיש בקשה להארכת מועד ומצד שני אומר כי צירף התנגדות בכתב יד אשר הפקידה סירבה לקבל.

לאחר שקיבל ייעוץ במסדרונות הלשכה כי התנגדותו תקינה בקש להגיש שוב את בקשתו אך שעות הקבלה הסתיימו וסירבו לקבל אותו.

למרות שהמבקש נכח בלשכה לטענתו במועד, דהיינו ביום 13.6.10, לא התייצב בשנית בלשכה למחרת אלא רק עשרה ימים לאחר מכן והגיש את התנגדותו.

לבקשה להארכת מועד מטעמו לא צירף העתק הבקשה להארכת מועד וההתנגדות שבקש להגיש ביום 13.6.10.

גרסתו של המבקש אינה ניתנת לאימות בשום צורה ולו באמצעות המסמכים שהוא עצמו בקש להגיש ולא ניתן לו.

אין כל הסבר מדוע לא התייצב המבקש למחרת והגיש את בקשתו להארכת מועד וההתנגדות שבקש להגיש בסוף יום העבודה של ה 13.6.10.

לפיכך, גרסתו מוטלת בספק.

2. כל האמור לעיל, אינו עולה כדי טעם מיוחד להארכת מועד כנדרש.

תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 קובעת:

"... נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו."

הפסיקה פירשה טעם מיוחד:

ע"א 79 / 916 אלבר בעמ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים לו (4) 393, עמוד 394:

"בתי המשפט נוטים להיענות לבקשות להארכת מועד מקום שנדרשת הוכחתו של "טעם מיוחד", כאשר האיחור נגרם בעטיין של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין, ואולם כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא-כוחו, נקבע כי אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ (211 א-ב).

טעות אנוש איננה טעם עצמאי להארכת מועד מקום שנדרש קיומו של "טעם מיוחד". עם זאת, יכול שתצטרף כנסיבה מקילה לטעם מבורר אחר. אין מי שהוא חסין מפני טעות אנוש, אך לטעות יש מחיר, ומבין שני בעלי הדין על הצד הטועה לשאת בו (212 ד-ה)."

ובמיוחד נקבע בבש"א 00 / 6708 יוסף אהרון נ' אמנון אהרון ואח' נד (4) 702, עמוד 706-707:

"ההחלטה אם להאריך את המועד בשל תקלות במשלוח הדואר הוכרעה בהתאם להתאמה שבין הליך ההמצאה שנבחר, לבין אורך הזמן שעמד לרשותו של בעל-הדין. כאשר נבחר אמצעי ההמצאה, אשר במהלך הרגיל של הדברים די היה בו כדי לעמוד במועד, והאיחור בהמצאה היה בשל חריגה ממהלך העניינים הרגיל או מן הסיכום בין בעל-הדין לבין מבצע ההמצאה, נקבע כי מדובר בנסיבות שאינן בשליטתו של בעל-הדין, ולפיכך הוארך המועד להמצאה. מנגד, הארכת המועד לא ניתנה כאשר אפשרות העמידה במועד באמצעות האמצעי שנבחר הייתה מוטלת בספק. מובן שהנטל להוכחת סבירות האמצעים מוטל על כתפיו של מבקש הארכת המועד (859ה - ו)."