דחיית תובענה לביטול הסכם פשרה

פתח דבר

התובע עותר לביטול הסכם הפשרה עליו חתמו הצדדים ביום 27.7.11 ואשר קיבל תוקף של פסק דין ע"י בית המשפט דהכא ביום 1.8.11. התובע טוען כי חתם על ההסכם מתוך טעות והטעיה שהוטעה ע"י בא כוחו ומבלי להבין את תוכנו של ההסכם עליו הוחתם בחופזה ובחשכת לילה ברכבו של בא כוחו.

הנה מסכת האירועים אשר קדמה לנטען-

1.         הצדדים הינם שיבעת ילדיהם של המנוחים ע.  וק. ב. ז"ל (להלן- המנוחיםאו המנוחאו המנוחה לפי הענין).

המנוח הלך לבית עולמו ביום 11.2.83 ואילו המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 12.3.00. 

2.         המנוחים היו בעלי זכויות לרישום חכירה לדורות בנכס המצוי ברח' *** ב*** (להלן - הנכס).

3.         ביום 10.7.08 הגיש התובע בקשה לקיום צוואות שערכו המנוחים ובהן הם ציוו את הנכס לו ולאחיו, הנתבע 6, בחלקים שווים, היינו מחצית לכל אחד.

עסקינן, לכאורה, ב"צוואות בריא" אשר נערכו לפי כללי המשפט העברי, שכן המנוחים היו אנשים מאמינים  שומרי דת ודין. צוואות שכאלו נהוג לאשר בבית הדין הרבני עוד בחיי המצווים (לעניין צוואת בריא ראה: י. ריבלין, הירושה והצוואה במשפט העברי, הוצאת בר אילן, פרק שמיני, עמ' 161 ואילך).

נאמר כבר עתה כי הצוואות הנזכרות לא אושרו לפני בית הדין הרבני בסופו של יום, וזאת אחר שבית הדין המליץ לפני המנוחים לערוך שטר מתנה תחת הצוואות הנזכרות. נוסיף ונאמר כי גם שטר המתנה אשר נערך לבסוף ע"י המנוחים לא אושר בפני בית הדין שכן המנוחים לא התייצבו לדיון שנקבע בעניין זה לפני הערכאה הרבנית.

4.         הנתבעים התנגדו לקיום הצוואות בשל טענות לליקויים ופגמים כאלה ואחרים שנפלו בעריכתן לרבות העדר אישורן בפני עדים, העדר תאריך חתימת המצווים ומתוך כך שהצוואות לא אושרו בסופו של יום ע"י בית הדין הרבני כנדרש. ויותר מכך, לטענת הנתבעים המנוחים חזרו בהם לפני בית הדין הרבני, בהמלצת הדיינים, מצוואותיהם הנזכרות ואף טרחו לציין עניין זה לפני ילדיהם.

עוד טענו הנתבעים כי גם שטר מתנה עליו חתמו המנוחים ע"פ הצעת בית הדין הרבני לא אושר בסופו של יום ע"י עדי חתימה כדרישת בית הדין ולפיכך, בהעדר צוואה ו/או מתנה מח., יש לחלק את עזבון המנוחים בין שבעת ילדיהם בחלקים שווים, כהוראת חוק הירושה התשכ"ה - 1965 (להלן - חוק הירושה).

נציין כי להתנגדות לקיום הצוואות הצטרף גם הנתבע 6 וזאת למרות שהצוואות מעניקות לו, כאמור, מחצית הנכס.

עוד נעיר כי טענות הצדדים לעניין תקפותן של הצוואות ו/או של שטרי המתנה הובאו לעיל בקצירת האומר ובאופן חלקי שכן לא בטענות אלו נדרש לעסוק בתובענה דנן.   

5.         ביום 27.7.11 חתמו הצדדים על הסכם פשרה לחלוקת עזבון המנוחים שעיקרו דחיית בקשת התובע לקיום צוואות המנוחים וחלוקת הנכס באופן שהתובע יקבל 25% מהזכויות בנכס, הנתבע 6 יקבל 1/7 מהזכויות בנכס ויתרת הזכויות בנכס תעבור לידי הנתבעת 1.

הסכם הפשרה אושר ע"י  ביהמ"ש לבקשת הצדדים ביום 1.8.11 וקיבל תוקף של פסק דין.

טענות התובע

6.         התובע טוען כי חתם על הסכם הפשרה מתוך טעות והטעיה ומבלי שהבין את תוכנו.

לטענת התובע מעולם לא הסכים לוותר על חלקו בנכס כמפורט בצוואות הוריו המנוחים (מחצית) וכי מעולם לא הסכים לנהל מו"מ על חלק זה אותו הוא ראה כשייך לו. לטענתו בעת שחתם על הסכם הפשרה לא עיין כלל בתוכנו ולא ידע כי משמעותו היא שהוא מקבל אך ורק רבע מהזכויות בנכס ולמעשה חתימתו על המסמכים נעשתה לבקשת בא כוחו שהבהיר לו כי הוא מקבל את מה שתבע.

7.         אך יותר מכך, לטענת התובע הוא כלל לא ידע שהוא חותם על הסכם פשרה וכי היה משוכנע כי עתיד להתקיים הליך הוכחות בו ישמעו ראיות הצדדים לרבות עדותו ועדות העדים מטעמו. לדבריו, ביום 26.7.11, יום קודם חתימתו על ההסכם הנזכר, הגיע עם בא כוחו, עוה"ד ש. א., לביתו של אחד העדים, מר ח. ח., ברעננה ושם חתם מר ח. על תצהיר מטעמו שעיקרו כי המנוחים חתמו לפניו על הצוואות ושטר המתנה. ואולם לטענתו יום לאחרי כן, בשעה 21:00, התקשר אליו עוה"ד א. ואמר לו להגיע בדחיפות לפארק הסמוך לביתו שם הוא ממתין לו ברכבו. לטענתו עת הגיע למקום המפגש הורה לו עו"ד א. לחתום על מסמכים שונים וכאשר ניסה לברר את מהותם של המסמכים השיב לו עוה"ד א. כי "התיק עומד להגמר וכי הוא יקבל מה שהוא רצה" (סע' 26-28 לכתב התביעה).