דחיית תביעת שיבוב שהוגשה בגין נזקי הצפה שנגרמו לבית עסק

רקע עובדתי:

התביעה הוגשה בגין שני אירועי הצפה אשר ארעו בזמנים סמוכים זה לזה ואשר גרמו לנזקים לצד ג', המבוטחת. ארוע ההצפה הראשון ארע ביום 03/09/02 (להלן - הארוע הראשון). מבדיקה שערכה התובעת עלה, לטענת התובעת, כי מקור ההצפה נבע מהתבקעות צינור הזנת המים לדוד מים חמים אשר היה מותקן בבית עסק ששכן מעל בית העסק של צד ג'. ארוע ההצפה השני ארע ביום 06/11/02 (להלן - הארוע השני). מבדיקה שנערכה התגלה שוב, כפי שטוענת התובעת, כי הגורם להצפה היה זהה לגורם ההצפה בארוע הראשון. התובעת שילמה לצד ג' פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו בעטיין של ההצפות, ועתה היא תובעת שיבוב מהנתבעות, בעלת המבנה וחברת הביטוח שביטחה אותה.

טענות התובעת:

התובעת אשר ביטחה את צד ג', ובמסגרת הפוליסה נכלל כיסוי ביטוחי לאירועים האמורים לעיל, שילמה לצד ג' פיצוי בגין נזקיה, וכעת תובעת שיבוב. לטענת התובעת, התרשלות הנתבעת היא הגורם לקרות הנזקים. התובעת טוענת, כי הנתבעת 1 התרשלה בכך שלא נקטה אמצעי זהירות למניעת ההצפה ולשמירת תקינותו של צינור המים.

טענות הנתבעות:

הנתבעות מכחישות את האשם בהצפה וכן את היקף הנזק הנטען. כמו כן, טוענות הנתבעות, כי צד ג' לא עמד בדרישות המיגון שנקבעו בפוליסה שהוצאה לו על ידי התובעת, בכך שנמנע מהתקנת לוחות אטומים למים בתקרת העץ של בית העסק. עוד מוסיפות הנתבעות וטוענות, שבהתאם לחוזה השכירות אשר נחתם בין צד ג' ונתבעת 1, התחייב צד ג' לבטח עצמו בפוליסת ביטוח הכוללת הוראה ולפיה תיאסר תביעת שיבוב. לאור טענה זו הגישו הנתבעות הודעה לצד שלישי נגד צד ג', המבוטח.

טענות צד ג':

צד ג' טוען, כי נתבעת 1 כבעלת המבנה לא נקטה כל אמצעי למניעת ההצפה, וזאת ניכר במיוחד מהתרחשות האירוע השני, אשר התרחשותו באה בהפרש של כחודשיים בלבד מן האירוע  הראשון.

דיון:

אין מחלוקת, כי מיד לאחר הארוע הראשון הודיע צד ג' למנהל הנתבעת 1 על התרחשותו. על כך העיד מנהל הנתבעת 1, מר יוסף ארביב (להלן - ארביב). ארביב הורה מיד לשוכר בית העסק, שממנו פרצו המים, מר משה מילט (להלן - מילט), להזמין שרברב לשם תיקון הצינור שהתבקע (סעיף 5 לתצהירו של ארביב). הנתבעות אינן מכחישות גם את הארוע השני. בעניין זה העיד ארביב, כי לאחר הארוע השני פנה אליו מילט, וביקש אישור להחלפת דוד המים החמים (סעיף 8 לתצהיר). גם בעדותו בפני אישר ארביב, כי "היו שתי נזילות" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 1).

בסעיף 38 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), נאמר:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".

נראה, כי במקרה זה תחולנה הוראותיו של הסעיף. מים עלולים להיות דבר מסוכן. לעניין זה ראה ע"א 1071/96, עזבון המנוח אמין פואד אלעבד נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1)1746. גם אם במקרה זה לא ייחשבו המים שדלפו מהצינור כדבר מסוכן, הרי הם בכלל החלופה השניה שבסעיף 38, דבר הנמלט מנכס ועלול לגרום נזק בהימלטו. לעניין זה ראה ע"פ 74/62, פישמן נ' היועץ המשפטי, פד"י יז(3)1478, 1498. אין ספק, כי מים הדולפים מצינור, עלולים במהלך התפשטותם לנכס של שכן להסב נזק רב. לפיכך, על הנתבעות, כבעלות הנכס שממנו דלפו המים, להוכיח במקרה זה, כי לא התרשלו בכל הנוגע לתחזוקת הצינור ולנזילת המים.   בע"א 302/67, חברת מפי בע"מ נ' משק אשר אשכנזי, פד"י כב(1)211, 222, נאמר לעניין מים:

"אם נמלט דבר העשוי להזיק מנכסו של הנתבע, הנתבע מוחזק כרשלן עד שלא יצא ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו בסעיף הנ"ל. אין חולק על כך שמים שנמלטו עשויים להזיק, ושיצאו מרשות הנתבעים-המערערים".

נראה, כי בעניין זה של היפוך נטל ההוכחה בנוגע לדבר העלול להזיק בעת שהוא נמלט מנכס זהה עמדתו של המשפט העברי. לעניין זה ראה אצל אברהם שיינפלד, נזיקין, חוק לישראל, ספרית המשפט העברי, עמ' 171-172.

עיון בחומר הראיות מביא למסקנה, כי הנתבעות לא עמדו בנטל זה, ולא הוכיחו, כי לא התרשלו בתחזוקת הצינור ובמניעת ההצפה. למעשה, הנתבעות לא הביאו כל ראיה של ממש לעניין זה, ולא ציינו כלל וכלל מהן פעולות המניעה והתחזוקה שבוצעו על ידן בכל הקשור לצינור שהתבקע. הנתבעות נמנעו מלהזמין לעדות את השרברב, שביצע את התיקון לאחר הארוע הראשון, ואף לא הזמינו לעדות את מילט, אשר שכר את הנכס ממנו דלפו המים. ניתן, איפוא, כסיכום ביניים לקבוע, כי הנתבעת 1 התרשלה בתחזוקת הצינור ובמניעת ההצפה. אין גם כל ספק, שכתוצאה מהתרשלות זו ארעו שתי ההצפות ונגרם נזק לצד ג'.

הנתבעות טוענות, כי לא היה על התובעת לשלם פיצוי כלשהו לצד ג', משום שצד ג' לא התקין את כל המיגונים הדרושים. לטענת הנתבעות, היה על צד ג' להתקין לוחות אטומים למים בתקרת העץ של בית העסק. עניין התקנת הלוחות הועלה לראשונה בחוות דעת השמאי, שהוצאה על ידי התובעת בעקבות הארוע הראשון. לאור העובדה כי חוות הדעת היא מיום 05/11/02, בעוד שהארוע השני ארע ביום 06/11/02, לא יכול היה צד ג' להספיק להתקין את הלוחות, ולכן יש לדחות את הטענה גם בנוגע לארוע השני. ככל שהדברים נוגעים לארוע הראשון, דרישה זו להתקנת הלוחות לא הועלתה בטרם ארע הארוע הראשון. לפיכך, דין הטענה להידחות.

כפי שעולה מנספחים ד' ו-ה' לכתב התביעה, שילמה התובעת לצד ג' כפיצוי בגין נזקי ההצפות את התשלומים הבאים: סך של 38,166 ש"ח בגין נזקי הארוע הראשון שולם ביום 5.11.02, וסך נוסף של 65,462 ש"ח שולם בגין נזקי הארוע השני ביום 14.1.03. עד התובעת, מר דני פיינשטיין, שהיה באותה עת אחד מבעלי צד ג', אישר בתצהירו קבלת תשלומים אלו מהתובעת (סעיפים 7 ו-9).

נקודת מחלוקת מרכזית בין הצדדים נובעת מהסכם השכירות ולפיה נשללה זכות השיבוב. הנתבעות טוענות, כי בחוזה השכירות אשר נחתם בין צד ג' ונתבעת 1, התחייב צד ג' לבטח עצמו בפוליסת ביטוח הכוללת הוראה ולפיה תיאסר תביעת שיבוב. עקב כך, מנועה התובעת מהגשת תביעת שיבוב זו. זוהי לשונו של הסעיף הרלבאנטי, סעיף 27.ג. להסכם השכירות, אשר צורף כנספח לתצהירו של ארביב: