דחיית תביעת סרבנות קבלת גט של האשה בהעדר הוכחת מרכיבי התביעה

1. התובע הגיש 3 תביעות נגד הנתבעת כמצוין בכותר. בני הזוג נישאו ביום  25.8.74 ולהם 5 ילדים. נפרדו  לאחר כ-34 שנים, ביום 14.7.08, מועד בו עזב התובע את הבית המשותף. הצדדים התגרשו לפני כשנה וחצי, ביום 25.6.15. התובע נישא בשנית ביום 16.2.16 עם המטפלת הזרה של אביו, שעברה תהליך גיור.

בין הצדדים התנהלו  דיונים ממושכים בבית המשפט במספר תיקים שהסתיימו בפסק דין מיום 27.10.13 (להלן: "פסק הדין"). ביום 16.7.16 ניתן פסק דין נוסף, לפיו נדחו שתי תביעות התובע שבכותר, בעניין דמי שימוש ושינוי בחוו"ד מומחה. נקבע כי המחלוקת היחידה בתביעות אלה הינה בעניין חיוב בשכ"ט אליה התייחסו הצדדים בסיכומיהם.

          לפיכך נדון בתביעה היחידה שנשארה לדיון והיא בתמ"ש 17297-06-14 – חיוב הנתבעת  בפיצוי בגין סרבנות גט  במשך 7 שנים. לאחר קבלת הגט  ע"י האישה  ביום 25.6.15, הפכה למעשה לתביעה בגין עיכוב הנתבעת בקבלת הגט.

התביעה בגין סרבנות גט

2. התובע מבקש פיצוי בגין היותו מסורב גט משך 7 שנים ע"י הנתבעת בסכום של 60,000 ₪ לכל שנת עגינות ובסך הכל כ-400 אלף ₪ (לצרכי אגרה). מבקש בנוסף פיצוי בסך של 100,000 ₪ כביטוי "לחומרה ולסלידה בה רואה כב' ביהמ"ש התנהגות זו של האישה, אשר עגנה את הבעל וכביטוי לצורך לבער תופעה נלוזה זו" וכפיצוי מוגבר בשל גילו, משך תקופת העיכוב.

          לטענתו העובדות המקימות את עילת התביעה -סירוב הנתבעת להתגרש על ציר זמן שנמשך כ-7 שנים. מיום עזיבתו את הבית  ב-14.7.08 מועד בו הבהיר לה רצונו הסופי בגירושין. שנה טרם עזיבתו עזב את חדר השינה ועבר להתגורר בחדר אחר. כשראה שבקשותיו אינן נענות ומצוקתו הנפשית גברה, עזב את הבית חד צדדית ומיום זה יש לראות את תחילת חישוב הפיצוי בגין העיכוב בקבלת הגט ע"י הנתבעת. מפנה  לציטוטים מפרו' הדיון בתיק הרכושי והמזונות, מהם משתמע רצונו להתגרש-בימים -24.12.09, 28.4.10, 7.9.10, .16.2.12 ומאידך מפנה לפרו' בדבר סירובה של האישה להתגרש-  מיום 18.5.11 ומיום 16.2.12.דוחה טענה בדבר רצון אחר או דו משמעי מצידו.

          התובעת טוענת כי יש לדחות התביעה המהווה רק נקמה על איבוד חלקו בדירה.

          התובע טיפוס בוגדני, הרס את המשפחה, נתן עינו בנשים אחרות ולבסוף במטפלת הזרה של אביו. בשנת 2009 הביא את המטפלת ממולדביה  לאביו, אך למעשה  היתה המאהבת שלו ולבסוף הסכימה להינשא לו, המבוגר ממנה במספר שנים רבות, למען חיים טובים ונוחים. הנתבעת סברה כי לאחר סיפוק יצריו ושיבת המטפלת למולדתה ישוב לבית המשותף. המשיך לגור בבית, ללא לינה. ניסתה לשמור על שלום בית ואחדות המשפחה מאהבה גדולה לתובע ולמשפחתה. התובע נטע תקווה לחזרתו בדבריו ובמיוחד בהתנהלותו הדו משמעית לאורך השנים.

          לא רצתה בגירושין, מאחר והתובע גרם לה להאמין בהתנהלותו ודבריו,  כי יחזור למשפחה כשם שעשה בעבר. התובע הטעה אותה בהתנהגותו ונטע בה אמונה כי יחזור לגור עמה . התובע החזיק במפתח לבית, בא לעיתים קרובות והתנהג כבעלים בביתו בבחינת כל האופציות פתוחות.

לא ניתן להאשימה בעיכוב הגט מאחר והתובע עצמו דחה 5 פעמים את מועד מתן הגט שנקבע בבד"ר. הטעה את הנתבעת, עד ל-3 שבועות טרם הגירושין, במחשבה כי יחזור בו מכוונתו להתגרש. בגד בה משך כל שנות הנישואין וניסה לשמור את אופציית שלום הבית פתוחה. הגיש תביעת גירושין, רק שנה לאחר שעזב את הבית שנדחתה מבלי שהגיש ערעור. לא הגיש תביעות נוספות לגירושין. רצתה שהדירה תישאר בבעלותה על מנת לאפשר שלום בית.

3. לטענת התובע נגרם לו נזק -כתוצאה מסרבנות הנתבעת לגט. נמנע ממנו לשקם חייו באמצעות קשר זוגי יציב ובר קיימא. נתקל בסירוב מבנות המגזר הדתי אליו משתייך. המטפלת הגיעה לישראל שנה לאחר עזיבתו את הבית ולא ידעה עברית. מכחיש כי בילתה איתו וקיימה עימו יחסים בהיותה עסוקה בעבודת הטיפול באביו במשך 24 שעות. בסופו של יום הגיע לביתו בחיפה וישן לבד. מפגשים מזדמנים עם המטפלת אינם פתרון לבדידות ולא מהווים תחליף לזוגיות מלאה כפי שקיימת אצל זוג נשוי המתגורר יחד. מציין נזק מוגבר כתוצאה מגילו המתקדם - 61 שנים. מציין את הפחתת הסיכויים למצוא בת זוג שתהיה לצידו, טען לחיי בדידות לעת זקנה.

הנתבעת טוענת כי לא נגרם לתובע כל נזק. התובע נהג לרעות בשדות זרים אצל מאהבות מתחלפות בלא צורך בגט, גם בתקופת הפרוד .קיים קשר אינטימי עם המטפלת, יצא איתה לבתי קפה, צימרים, מלון, חוף ים  ולאירועים שונים כולל במקום עבודתו ברפא"ל, בילה עימה בבית אביו ובדירתו שלו בסופי שבוע וכלל לא סבל מבדידות. הדברים הוכחו  בדו"ח החוקר שהוגש ושהתובע העדיף שלא לחוקרו. כמו כן במהלך הזמן לא התכוון להתחתן לכן לא היה זקוק לגט. גם כשהתכוון להינשא, לא יכל מאחר והמטפלת טרם התגיירה, כך שלא יכול היה להינשא גם לאחר גירושיו. הודה כי במהלך תקפת הפרוד ניהל מערכת יחסים  עם 2-3 חברות.

התובע עזב את הבית ושב אליו לסירוגין. הנתבעת מחלה לתובע לאחר ששב לבית והיה קרוב לשוב הביתה גם לאחר ביטול הרביעי של המועד לגט בבד"ר. כך היה בשנת 1989 כשחשף בפני בנם הבכור בן ה-13 שנים אז, כי בגד באשתו. לאחר שבגד עם אישה נשואה בפרהסיה חתמו הצדדים על הסכם ממון שקביל תוקף פס"ד ביום 10.3.02, לפיו יעברו זכויותיו בדירה לאישה אם יבגוד בה פעם נוספת. בשנת 2008 עזב הבית לטובת מאהבת יהודיה. גם בעת מחלתה בסרטן בשנת 2004 המשיך לבגוד בה ובשנת 2009 בגד בה עם המטפלת לה נישא לפני כשנה.

כך שלמעשה לא נגרם לו כל נזק ותמיד נמצא במערכת יחסים זו או אחרת עם נשים בתקופת הפירוד, במיוחד עם המטפלת כבר כשנה לאחר שעזב את הבית ולבסוף גם נישא לה.

המסגרת הנורמטיבית