דחיית תביעה מנהלית להשבת הוצאות ובקשה לאשרה כייצוגית כנגד הנהלת בתי המשפט

התובע הגיש תובענה מנהלית להשבת סכום של 3,000 ש"ח שבו הוא חויב כהוצאות לטובת אוצר המדינה על ידי בית המשפט העליון בפסק דין שניתן ביום 30.6.09 ברע"א 10969/09 בו נדחתה בקשתו לרשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה שדחה ערעור שאותו הגיש על פסק דין של בית משפט השלום בעכו.

עיקר טענתו של התובע היא כי חיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה ניתן להטיל לפי תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (" התקנות"), רק בנסיבות המנויות באותה תקנה (היינו, הארכת הדיון שלא לצורך) ואילו החיוב שהוטל עליו על ידי בית המשפט העליון אינו יכול להיות מבוסס על תקנה 514 האמורה שכן בית המשפט העליון דחה את בקשתו לרשות לערער אף מבלי לבקש את תשובת הצד שכנגד.

בגדר התביעה הגיש התובע גם בקשה לאשר את התובענה כייצוגית, מפני שלטענתו במקרים רבים נהג בית המשפט העליון כפי שנהג במקרה שלו, והוא מחייב את המבקשים בהוצאות לטובת אוצר המדינה, כאשר הוא דחה על אתר את בקשותיהם לרשות לערער.

תקנה 29 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים [סדרי דין] התשס"א-2000 (" התקנות המנהליות"), קובעת כי התקנות יחולו על תובענה מנהלית זולת אם אין בעניין הנדון בתובענה או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים תש"ס-2000 (" החוק")  או התקנות המנהליות.

תקנה 100(1) של התקנות מאפשרת לבית המשפט למחוק על הסף כתב תביעה אם הוא אינו מראה עילה ובית משפט יכול להשתמש בסמכות זו אף ללא שהוגשה בקשר לכך בקשה על ידי הנתבע. עם זאת נפסק כי מחיקת תביעה מחוסר עילה תיעשה רק במקרים נדירים בהם ברור על פני כתב התביעה כי היא נדונה לכישלון, וכל עוד קיים סיכוי אפילו קלוש, אין מוחקים את התביעה (ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן תעשיות בע"מ פ"ד מא(1) 577).

עיינתי בכתב התביעה ושוכנעתי שמתקיימות הנסיבות המאפשרות את הפעלת הסמכות לפי תקנה 100(1) של התקנות, ומשום כך אני מורה על מחיקתה מחוסר עילה.

סעיף 5(3) לחוק קובע את סמכותו של בית משפט זה לדון בתובענה מנהלית מאלה המנויות בתוספת השלישית לחוק. סעיף 2 לתוספת קובע כי תובענה מנהלית היא תביעה כאמור בסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות יצוגיות התשס"ו-2006, וסעיף זה קובע כי תביעה כאמור היא תביעה "שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה... "  ועוד נאמר באותו סעיף כי החלטה של רשות היא כהגדרתה בסעיף 2 לחוק שהוא משמיענו " החלטה של רשות - החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל".

אם כן, התוצאה המתקבלת מההוראות האמורות היא שהנתבעת בתיק זה היא אמנם רשות מנהלית  שניתן להגיש נגדה תובענה מנהלית, אלא שאין כל קשר בין החיוב שהוטל על התובע ע"י בית המשפט העליון לבין הנתבעת, והאחרונה אינה נושאת בכל אחריות, בין ישירה ובין שילוחית, להחלטות שמוציא בית משפט העליון תחת ידו. דומה כי התערבבו לתובע היוצרות ונראה שהוא סבור כי החלטות שיפוטיות ניתנות לביקורת שיפוטית כאילו היו החלטות מנהליות. הנחה זו היא חסרת כל יסוד ומן הנימוקים המוסברים לעיל נראה לי שאין כל אפשרות שהתובע יזכה בתביעתו, ומשום כך אני מורה על מחיקתה על הסף.

בהתאם לכך מתייתר הצורך לדון בבקשתו, לאשר את תביעתו כייצוגית . 

שקלתי אם לחייב את התובע בהוצאות לטובת אוצר המדינה גם בשל הליך זה, ולא בלי היסוס החלטתי, לפנים משורת הדין, שלא לעשות כן.

ניתן היום,  <ה' שבט תש"ע>, <20 ינואר 2010>, בהעדר הצדדים.

<             > התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: