דחיית תביעה בעניין הסכם לרכישת דירה עקב שיהוי

רקע

א.         "1. התובעים הם בני זוג, שהתקשרו עם הנתבעים בהסכם לרכישת דירת הנתבעים בבניין ברח' עוקשי 1 רחובות, (להלן: "הבנין", "הדירה", בהתאמה).

            מצ"ב צילום ההסכם כנספח "א", המהווה חלק בלתי נפרד מכתב תביעה זה.

            2. ההחזקה בדירה נמסרה לתובעים ביום 30.6.97".

            אלו הם שני הסעיפים הראשונים של כתב התביעה.

            לא בכדי ציטטתי אותם, אלא מתוך כוונה להדגיש את החסר בהם: מועד ההסכם על-פיו נמכרו הזכויות.

            מועד ההסכם: 24.3.96.

ב.         התביעה הנוכחית הוגשה על-ידי התובעים ביום 30.6.04, היינו שבע שנים ותשעה חודשים לאחר חתימת ההסכם.

            ואם תמצי לומר כי יש למנות את מרוץ הימים מיום מסירת החזקה בדירה לתובעים, הרי שחלפו בדיוק שבע שנים מיום 30.6.96 (יום ההסכם) עד 30.6.04 (יום הגשת התביעה).

            ואם תאמר כי לא חלפו שבע שנים מלאות מכיוון שאין סופרים את יום הארוע, כקבוע בסעיף 10 א' לחוק הפרשנות תשמ"א-1981, עדיין יש חשיבות למועדים אלו כמפורט להלן.

            שכן, אפילו אצא מנקודת הנחה כי יש למנות את מנין ההתיישנות מיום קבלת החזקה בדירה, 30.6.97, עדיין יש משמעות מרובה לטווח השנים הזה, (שבע שנים חסר שלושה חודשים ושבוע), לאור לשון סעיף 27 סיפא לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958, המאפשר לבית-משפט "לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי".

            ענין זה אמנם נטען ע"י הנתבעים בצמצום רב - בסיפא של סעיף 28 לכתב ההגנה - אך בכל מקרה לשון סעיף 27 הנ"ל פונה לבית-המשפט, ומקנה לו "זכות" להשתמש בסעיף זה במקרים מתאימים.

ג.          לטענת ההתיישנות :

1)         ב"כ הנתבעים, עו"ד אדלמן, הגיש בקשה לדחייה על הסף של התביעה.

            (בש"א 2704/04).

            עו"ד נמיר הגיב לבקשה זו, ואילו עו"ד אדלמן הגיש "תשובה" לתגובת התובעים, אשר שללה את זכות הנתבעים לטעון טענת התיישנות.

2)         השופטת שטמר, כשופטת מוקד, החליטה כי אין מקום לדון בטענת ההתיישנות בנפרד משמיעת הראיות, ועל-כן, רק עתה, בשלב הסיכומים, עולה טענה זו פעם נוספת, ומחייבת היא הכרעה.

            (ר' החלטת השופטת שטמר מיום 27.9.05 בעמ' 6-7 לפרטיכל).

3)         עו"ד נמיר, ב"כ הנתבעים, סובר כי לאור סעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות, אין תביעת התובעים חסומה בטענת התיישנות.