בעתירה זו, שהוגשה ביום 26/11/06, התבקש בית המשפט ליתן סעד כדלקמן "
להורות למשיב להעביר לעותרת את הכספים המגיעים לעותרת... תמורת שכר לימודיהם של 45 ילדי גני העותרת... בסך של 306,940.5 ש"ח לשנת הלימודים תשס"ו". העותרת שהיא עמותה המקיימת גני ילדים, הגישה את העתירה ובה היא טוענת כי התקבלו החלטות מנהליות שלא כדין אצל המשיב בענין של העברת כספים לעותרת, ובהתאם הוגשה העתירה לסעד המבוקש.
ביום 28/11/06, בטרם נקבעה העתירה לדיון, ניתנה החלטה ע"י בית משפט זה, בה התבקשה העותרת להבהיר מדוע נפתח התיק כעתירה מנהלית ולא כתובענה לפיצוי כספי, וזאת בשים לב לסעד המבוקש. עוד התבקשה העותרת להתייחס לענין הסמכות המקומית לדון בעתירה, וזאת בשים לב לעובדה שכל ההחלטות בענין נושא העתירה התקבלו אצל המשיב במשרדיו בירושלים.
ביום 7/12/06 הוגשה הודעה מטעם העותרת שהתייחסה לשתי הערות בית המשפט. בכל הנוגע לסמכות המקומית טענה העותרת כי הסמכות מסורה לבית משפט המחוזי בחיפה. בכל הנוגע לסעד וההליך הנכון, טענה העותרת כי אין היא מתמקדת בענין הסכום, אלא בסוגיות עקרוניות.
בהתאם, נקבעה העתירה לדיון.
במסגרת הדיון שנערך ביום 26/12/06, העלו הצדדים את טיעוניהם בפני בית המשפט. יצוין כי המשיב הגיש את תגובתו בכתב וטען לדחיית העתירה על הסף, הן מחמת שיהוי, הן מחמת העדר סמכות מקומית, הן מחמת היותה של העתירה לסעד כספי, וכן לגופו של ענין.
היום, בעודי כותב את פסק הדין, הגיעה לבית המשפט הודעה מטעם העותרת ולפיה מסכים בא-כוחה להעברת הדיון בעתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, וזאת בשים לב לטענות שעלו בדיון שהתקיים אתמול.
לא מצאתי מקום בנסיבות אלו להורות על העברת הדיון לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. סבור אני כי לאחר שהמשיב כבר טען את מלוא טיעוניו בפני בית משפט זה, הרי שגם אם הסמכות המקומית אכן היתה מסורה לבית המשפט בירושלים, כי אז יש מקום ליתן פסק דין לגופו של ענין, ובמקרה זה לדחות את העתירה. אבהיר להלן.
בכל הנוגע לסמכות המקומית, סבור אני כי אכן הסמכות המקומית לדון בעתירה היתה מסורה לבית המשפט המחוזי בירושלים. בהתאם לתקנה 2 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים התשס"א-2000, תוגש עתירה מנהלית לבית המשפט שבאזור שיפוטו ניתנה החלטת הרשות המנהלית. במקרה זה אין חולק כי כל פניותיה של העותרת נדונו במשרדי המשיב בירושלים ושם גם ניתנה ההחלטה. ומכאן, שהסמכות לדון בעתירה היתה מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים.
ער אני לטענה כי מטרת הקמת בתי המשפט לעניינים מנהליים היתה, בין היתר, לשם פיזור הדיונים בעניינים מנהליים בכל בתי המשפט בארץ. מובן כי אין חולק שלמשרד החינוך משרדים גם במחוז זה. ואולם, תקנות סדר הדין של בתי המשפט לעניינים מנהליים קבעו את הסמכות המקומית כמפורט לעיל. בהתאם, סבור אני כי יש לעשות אבחנה בין מקרים בהם נדון עניינו של אזרח במחוז מסוים ורק החתימה הסופית על ההחלטה היא במחוז ירושלים, כי אז יש טעם לטענה שעניינו של אותו עותר צריך להתברר במחוז הקרוב למגוריו, ובין המצב שבו כל נושא פניות האזרח נדון אצל המשיב במשרדו המרכזי שבירושלים, כי אז הסמכות לדון בעתירה היא בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים.
כאמור, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, סבור אני כי אין מקום להעביר כעת את הדיון לירושלים, ורואה אני פגם בכך שחרף החלטתו הראשונית של בית משפט זה, אשר הסב את תשומת לב בא-כח העותרת לסמכות המקומית, בחר זה לנהל תחילה דיון מלא בבית המשפט בחיפה, ורק לאחר מכן (ככל הנראה בשים לב להערכת סיכוייו כפי שעשה בא-כח העותרת), הודיע על הסכמתו להעברת הדיון לבית המשפט המוסמך. לאחר שנשמעו הטיעונים ומאחר ועיקרם של הטיעונים יהיה נכון גם בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, איני מוצא עוד מקום להעביר את התיק וסבור אני כי יש מקום ליתן פסק דין, וכאמור, לדחות את העתירה.
הסעד המפורש המבוקש בעתירה זו הוא סעד של תשלום כספי. לא ניתן לטעון כי הסעד המבוקש עניינו בהחלטה מנהלית בלבד, כאשר בית המשפט מתבקש להורות למשיב לשלם כספים המגיעים לעותרת, לטענתה. ענין זה, בשים לב לסעד המבוקש, צריך להתברר במסגרת של תביעה כספית. בית המשפט לעניינים מנהליים אינו בית המשפט המוסמך לדון בתביעה לתשלום כספי, גם אם העילה בגינה נתבע הכסף, היא עילה מתחום המשפט המנהלי. ראה:
בר"ע 6590/05,
עיריית אשדוד נ. שמעון צרפתי בע"מ, תק-על 2005 (3), 3688 ;
רע"א 3933/05,
ש.א.ב. חברה להשקעות ופיתוח בע"מ נ. עיריית באר-שבע, תק-על 2006(2), 2562.
בהתאם, סבור אני כי דין העתירה להדחות בהעדר סמכות עניינית לדון במחלוקת כעתירה מנהלית ועל העותרת להגיש תביעה לסעד כספי בבית המשפט המוסמך.
אוסיף עוד, כי סבור אני שאכן העתירה לוקה גם בשיהוי. העתירה הוגשה 3 חודשים לאחר שהונפק לעותרת רשיון להפעלת גני הילדים נשוא העתירה. די בשיהוי זה כדי לדחות את העתירה, ולו מטעם זה.
אוסיף למעלה מהצורך, כי עיינתי גם בתגובת המשיב לגופו של ענין, וסבור אני כי לכאורה, ועל פי הנתונים שהומצאו למשרד החינוך, לא ניתן לומר כי נפל פגם בהחלטת המשיב לגופו של ענין. ואולם, בענין זה איני קובע עמדה נחרצת וראוי הוא כי הנושא יבורר במסגרת תביעה מתאימה, ככל שתוגש, בבית המשפט המוסמך.
אשר על כן, אני מורה על דחיית העתירה מחמת העדר סמכות עניינית, העדר סמכות מקומית ומחמת השיהוי, תוך שלעותרת שמורות זכויותיה להגיש תביעה כספית מתאימה לבית המשפט המוסמך, שם יבוררו טענותיה לגופם של דברים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
ניתן היום ו' בטבת, תשס"ז (27 בדצמבר 2006) בהעדר הצדדים.