דחיית ערעורם של גיא קליינר על הרשעתו בגין הפקרה לאחר פגיעה ודחיית ערעור המדינה על קולתו

השופט ר.שפירא [אב"ד]:

הערעורים שבפנינו:

בפנינו ערעור המדינה על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ר. חוזה) בת"ד 30325-08 (להלן: " בית משפט קמא") מיום 27.12.09, לפיו הורשע הנאשם בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סע' 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; הפקרה לאחר פגיעה, עבירה לפי סע' 64א(א) + 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961; ו- אי עצירה במקום, עבירה לפי תקנה 144(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. 

הנאשם נידון למאסר לתקופה של 50 חודשים, מתוכם ירצה הנאשם מאסר בפועל למשך 30 חודשים, והיתרה מאסר-על-תנאי למשך 3 שנים. התנאי הוא כי הנאשם לא יעבור אחת העבירות עליהן הורשע וכן העבירה של נהיגת רכב בזמן הפסילה. זאת בניכוי מתקופת המאסר בפועל תקופה של 5 ימים בה היה עצור הנאשם בגין תיק זה. כן נגזר עליו תשלום קנס כספי בסך של 15,000 ש"ח או 3 חודשי מאסר תמורתו; פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה ומלקבל רישיון נהיגה לתקופה של 14 שנים; ותשלום פיצוי למשפחת המנוחה בסך של 50,000 ש"ח.     

ערעור המדינה מופנה כנגד קולת העונש, והיא עותרת להחמיר עם הנאשם ולהטיל עליו מאסר בפועל ממושך.

בד בבד הגיש הנאשם ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא. הערעור מופנה הן כנגד הרשעתו בדין בעבירות של הפקרה אחרי פגיעה ואי עצירה במקום התאונה, והן כנגד חומרת העונש שהושת עליו. 

ההליך בבית משפט קמא:

לפי עובדות כתב האישום נהג הנאשם ברכב מסוג פולקסווגן מ.ר. 2352751 (להלן: " הרכב"), בשד' בר יהודה בחיפה מכיוון כללי צ'ק פוסט (להלן: " הכביש") ביום 1.12.07 בשעה 05.20 או בסמוך לכך, בדרכו חזרה מבילוי במועדון "הטרמינל". באותה העת, החלו לחצות את הכביש יוליה סרגייב ז"ל (להלן: " המנוחה") יחד עם אחותה ושני ידידיה (להלן: " הולכי הרגל"). החציה הייתה  משמאל לימין בכיוון נסיעת הנאשם כך שהמנוחה הייתה אחרונה בקו החציה ובמרחק קטן משאר הולכי הרגל, מאחוריהם. הנאשם, שנהג את רכבו בנתיב האמצעי במהירות שאינה פחותה מ-82 קמ"ש, לא הבחין כלל בארבעת הולכי הרגל החוצים את הכביש, המשיך בנסיעה רציפה מבלי להאט את מהירות נסיעתו, ופגע במנוחה לאחר שהספיקה לחצות 7 מ' מרוחב הכביש, והעיף אותה למרחק של 42 מ' (להלן: " התאונה").

כתוצאה מהתאונה נגרמו למנוחה שברים בגולגולת ובאגן, ומותה נקבע במקום.

בנוסף, יוחסו לנאשם עבירות של הפקרה ואי עצירה במקום תאונה, משלאחר התאונה הנאשם לא עצר את רכבו כדי לעמוד על תוצאות התאונה והמשיך בנסיעה רציפה. זאת על אף שהבחין בנזקים שנגרמו לרכבו וידע או צריך היה לדעת שאדם נפגע כתוצאה מהתאונה. הנאשם עצר את רכבו רק לאחר שעבר מרחק של 1.8 ק"מ ממקום התאונה, מקום שממנו לא ניתן לראות את מקום התאונה, ירד מרכבו ואמד על הנזקים שנגרמו לו. למרות הנזקים הרבים שנגרמו לרכבו, המשיך בדרכו מבלי לחזור למקום התאונה.

לאחר ניהול הוכחות הורשע הנאשם בביצוע העבירות הנ"ל. בית משפט קמא קבע כי הוכח שהנאשם נהג ברכבו ברשלנות, בחוסר זהירות, בקלות ראש ובחוסר תשומת לב. נקבע כי בנהיגתו הרשלנית פגע במנוחה וגרם למותה. בנוסף נקבע שהוכח כי לאחר התאונה, וכאשר הנאשם ידע או היה עליו לדעת כי בתאונה נפגע או עשוי היה להיפגע אדם, לא עצר מיד את רכבו במקום התאונה או קרוב לו ככל האפשר כדי לעמוד על תוצאות התאונה ולא הגיש למנוחה כל עזרה, אלא עזב את המקום בנסיעה כשהינו מפקירה מוטלת בכביש, ללא רוח חיים.

הנאשם הופנה לקבלת תסקיר של שירות המבחן, בטרם טיעון לעונש בעניינו, וביום 27.12.09 נגזר דינו, כאמור לעיל.

תמצית טיעוני הצדדים:

המדינה עותרת להחמרה בעונש שהוטל על הנאשם, כך שיוטל עליו מאסר בפועל ממושך. לטענתה, עונש המאסר בן 30 החודשים שהשית בית משפט קמא על הנאשם אינו משקף את חומרת המעשה, נסיבותיו ותוצאותיו, ולא את רמת הענישה הראויה. צוין כי בית משפט קמא אף קבע כי אין בנסיבותיו האישיות של הנאשם כדי להביא לסטייה בענישה החמורה הראויה וההולמת, וקבע כי לו היה הנאשם מגיב להופעת המנוחה במועד היה יכול למנוע את התאונה " ללא כל קושי". עוד נקבע שהנאשם לא הבחין בשום שלב במנוחה שחצתה את הכביש עם שלושה הולכי רגל נוספים, ונקבע כי לאחר שהנאשם גילה כי חברתו, שישבה לידו, לא ראתה את התאונה, בחר לעצמו גרסה שקרית, כאילו לא ראה כלל במה פגע ולכן לא עצר את רכבו בקרבת התאונה אלא רק במרחק של 1.8 ק"מ ממקום התאונה. אז אמד על הנזקים הכבדים שנגרמו לרכב אך בחר להמשיך בדרכו, על אף שידע או שהיה עליו לדעת כי פגע בבן אנוש. דברים אלו, טוענת המדינה, לא תורגמו לענישה הולמת.

המאשימה טוענת כי בית משפט קמא  לא נתן ביטוי ראוי לקביעתו לפיה דרך נהיגתו של הנאשם הייתה "דרך נהיגה רשלנית וחסרת זהירות בצורה שאין למעלה ממנה", וכן להתנהגותו של הנאשם לאחר התאונה, התנהגות שיש בה כדי להצביע על זלזול בחיי אדם, משבחר שלא להודיע למשטרה על התאונה מיד לאחר שפגע במנוחה, ומשחלפו מספר שעות מהרגע שנודע לו, לטענתו, כי הוא היה מעורב בתאונה ועד הדיווח למשטרה אודותיה, במעמד זה כבר לא ניתן היה לבדוק באם הנאשם היה נתון תחת השפעת משקאות משכרים בעת התאונה, אם לאו.

עוד טוענת המאשימה כי מתווספת להרשעה באחריות לגרימת התאונה הקטלנית הרשעה נוספת בגין עבירת ההפקרה, אליה ייחס המחוקק חומרה מיוחדת והעונש שנקבע לצידה הוא עונש חמור. בגזר דינו של בית משפט קמא, נטען, יש משום מסר סלחני למעשה, המחטיא את המטרה ואשר אינו עולה בקנה אחד עם הפסיקה האחרונה של בתי המשפט.

באשר לערעורו של הנאשם, טוענת המדינה כי בית משפט קמא קבע קביעות עובדתיות המבוססות על חומר הראיות שהוצג בפניו, והכלל הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים אלו. נטען כי לקטל הנפש במקרה זה מתווספת עבירה חמורה של הפקרה. כשמדובר בארבעה הולכי רגל שחוצים את הכביש שהינו רחב ועם שדה ראיה פתוח, וששהו בכביש 3.5 שניות, כאשר הנאשם שמבחין בפגיעה במהלך נסיעתו, ממשיך לנסוע 1.8 ק"מ, עוצר את רכבו, ואז בוחן את הפגע שנגרם לרכב. מדובר בנזק רציני לרכב שכלל ניפוץ של שמשה. על אף הנזק החמור חוזר הנאשם לרכבו וממשיך בנסיעה כשהוא יודע שבמקום שעצר אין שדה ראיה למקום הפגיעה ויודע שהוא יכול לחזור אחורה ולבדוק במה פגע. הוא מגיע לביתו ומחנה את רכבו, מבלי שהוא הולך לתקנו במוסך עד שהוא מסגיר את עצמו, מספר שעות לאחר שהבין, לטענתו, כי פגע באדם. לשיטת המדינה, טוען הנאשם כיום כי הוא פגע בחפץ, זאת בניגוד להסכמתו להרשעה באחריות לתאונה.       

הנאשם ערער הן על הרשעתו בעבירות של הפקרה אחרי פגיעה ואי עצירה במקום התאונה, והן כנגד חומרת העונש. נטען כי מדובר בנאשם שהינו אדם נורמטיבי ואיכותי, אשר גורלו לא שפר עליו, כאשר נקלע אל מצב בו- כאדם מן השורה- לא ידע ולא יכול היה לדעת כי פגע בהולכת רגל, שכן לא יכול היה לצפות כי בנסיעה בכביש בין עירוני הולך רגל סביר ופיקח בדעתו יעבור על פני גדר הפרדה כפולה, בשעת לילה, במקום אשר אינו מיושב, מבלי להקפיד על כך שלא קיים רכב המהווה לו סכנה.