דחיית ערעורו של ולד עזר שהורשע בעבירת רצח בכוונה תחילה ונדון למאסר עולם

השופט א' שהם:

פתח דבר

1.             לפנינו ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטים ר' יפה כ"ץ - סג"נ; ו' מרוז; ו-א' ואגו), בתפ"ח 1142/06, מיום 20.9.2010, אשר במסגרתו הורשע המערער בביצוע עבירות של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2), לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 274 לחוק העונשין [צ.ל. סעיף 275 לחוק העונשין - א.ש.]; והתחזות לאחר, לפי סעיף 441(א) לחוק העונשין.

           כמצוות המחוקק בסעיף 300(א) רישא לחוק העונשין, נדון המערער למאסר עולם בגין הרשעתו בעבירת הרצח בכוונה תחילה.

           טרם שנפנה לדון בערעור, נעמוד על עיקרי העובדות, על תמצית ההליכים הקודמים ועל טענות הצדדים, כפי שנטענו בפנינו.

כתב האישום אשר הוגש נגד המערער

2.             במסגרת האישום הראשון שבכתב האישום נטען, כי ביום 10.4.2006, שכרו המערער ובת-זוגו יחידת דיור באשקלון, מהמנוחה, הגב' לאה זגורה ז"ל (להלן: המנוחה). במסגרת ההסכם בין הצדדים, התחייבו המערער ובת זוגו לשלם למנוחה דמי שכירות חודשיים בסכום בשקלים שווה ערך ל-300 $, בנוסף לתשלומים נוספים בעבור הוצאות החשמל. ביום 11.9.2006, בשעה 19:20 או בסמוך לה, לאחר שהגיעה המנוחה ליחידת הדיור על-מנת לגבות מהמערער ומבת-זוגו את שכר הדירה בעבור אותו החודש, ביקש ממנה המערער לדחות את מועד התשלום, ואולם המנוחה סירבה לכך. או אז, אחז המערער בצווארה של המנוחה, לחץ אותו כנגד משענת הראש של הספה שעליה היא ישבה, וחנק אותה בכוונה לגרום למותה. המערער, אשר לא שוכנע כי המנוחה נפטרה כתוצאה מהחניקה, וחשש פן היא תדווח על מעשיו למשטרה, החליט להמשיך וללחוץ על צווארה של המנוחה, כדי להבטיח שאיננה עוד בין החיים. לאחר שסבר המערער כי המנוחה נפטרה, הוא גרר את גופתה אל חדר השינה שביחידת הדיור, והסתירה מתחת למיטה. לאחר זאת, נותר המערער ביחידת הדיור עוד זמן מה, כאשר, מפעם לפעם, הוא ניגש לוודא כי המנוחה אכן איננה עוד בין החיים, וזאת מתוך כוונה לשוב ולחנוק אותה אם יתגלה כי היא נותרה בחיים.

           לאחר זמן מה, עזבו המערער ובת-זוגו את יחידת הדיור, והותירו את גופת המנוחה במקום. לאחר מספר שעות, ביום 12.9.2006 בשעה 01:20 או בסמוך לכך, לאחר שמשפחתה של המנוחה הודיעה על היעלמה, הגיעו כוחות משטרה אל יחידת הדיור, שם מצאו את גופת המנוחה מוסתרת מתחת למיטת חדר השינה.

           בגין ביצוע המעשים המתוארים באישום הראשון, ייוחסו למערער עבירות של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין; וניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין.

3.             במסגרת האישום השני שבכתב האישום נטען, כי לאחר שהמערער ובת-זוגו עזבו את יחידת הדיור, כאמור לעיל, נמלטו השניים, במשך מספר שבועות, והסתתרו במקומות שונים, כדי להימנע ממעצרו של המערער. ביום 19.10.2006, בשעה 03:30 או בסמוך לה, הבחין שוטר במערער ובבת-זוגו, בפארק וולפסון בתל-אביב, כאשר המערער נושא עימו סכין. למראה הסכין, ביקש השוטר לעכב את המערער לחקירה, ואולם זה מצידו ניסה להימלט. לבסוף, לאחר מרדף שנערך אחריו, נתפס המערער על-ידי מספר שוטרים. כאשר נשאל המערער לזהותו, הוא הציג את עצמו בפני השוטרים בשם בדוי. 

           בגין ביצוע המעשים המתוארים באישום השני, יוחסו למערער עבירות של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 274 לחוק העונשין [הסעיף הנכון הוא, כאמור, סעיף 275 לחוק העונשין - א.ש.]; והתחזות לאחר, לפי סעיף 441(א) לחוק העונשין.

תשובת המערער לכתב האישום

4.             בתשובתו לכתב האישום, כפר המערער, באמצעות בא-כוחו דאז, עו"ד אלכס רוזנברג, בעבירות אשר יוחסו לו. בהתייחסו לאישום הראשון, טען המערער, כי לא זו בלבד שהוא מעולם לא נגע במנוחה, לא חנק אותה, ולא גררה אל מתחת למיטה, אלא שהמנוחה כלל לא נחנקה למוות. בהמשך, כפר המערער גם בעבירות אשר יוחסו לו במסגרת האישום השני. בהקשר זה, טען המערער, מבלי להבהיר או לבסס את טענותיו, כי הוא לא גילה כל התנגדות למעצר; הוא לא התחזה לאדם אחר; וכי הסכינים, אשר נמצאו ברשותו, נועדו לצורך קילוף פירות, ולפיכך הוחזקו כדין.

           עוד הוסיף וטען הסנגור, כי "כל שנאמר על ידי [המערער] בהודעות ובשחזור, נועד כדי להגן על [בת-זוגו], להוציא אותה מהתיק. [המערער] שיקר בהודעות ובשחזור, למען החברה [...] אנחנו מתכחשים לעצם ההודאה והשחזור".

פסק דינו של בית-המשפט המחוזי

5.             את עיקר הכרעת הדין ייחד בית-משפט קמא לדיון באישום הראשון, היינו בשאלת אשמתו של המערער ברציחתה של המנוחה. בפתח הדיון, ולאחר שסקר בהרחבה את התשתית הראייתית אשר עמדה בפניו, דחה בית-משפט קמא, מכל וכל, את ניסיונו של המערער להתנער מהודאותיו במשטרה ומגרסתו המוקדמת, ולהציג תחתיה גרסה חדשה, לפיה "[מותה] של המנוחה [...] נגרם בעיצומו של הויכוח [בינה לבין המערער], בשל סיבה טבעית, אירוע לב, בלא [שהוא] עצמו נגע בה או הפעיל עליה אלימות". באותו שלב, תלה המערער את לקיחת האחריות המוקדמת מצידו, ברצונו להרחיק את בת-זוגו מכל מעורבות בפרשה.  

           בית-משפט קמא קבע, בהקשר זה, כי "הניסיון [של המערער] להרחיק את טטיאנה, במאמצים רבים, מהסתבכות בתיק הרצח, ניסיון שרקעו בקשר המגונן האובססיבי של הנאשם כלפיה, יכול להסביר סתירות ופרכות רבות באמרותיו, אך איני מקבל כלל ועיקר שאותן סתירות ושינויי גרסה, דרמטיים וקיצוניים, ביחס לרגעים הקריטיים של האירוע, ניתנים להסבר במישור זה. אין כל היגיון בהסבר המופרך שלפיו רקם הנאשם עלילה שלמה ומפורטת על עצמו, והודה ברצח שבעצם לא ביצע, כדי להגן על טטיאנה, שאיש לא טען שהיא עצמה ובמו ידיה גרמה למותה של הקורבן. מה גם, שדווקא הגרסה שנמסרה [בבית-המשפט] היא זו שמרחיקה את טטיאנה מכל קשר לרצח ולא הגרסא הראשונית שנטען שנמסרה מטעם זה בלבד" (הכרעת הדין, בעמ' 185).

6.             משכך, ולאחר שנדחתה גרסתו הכבושה של המערער, תחם בית-משפט קמא, את הדיון בעניינו של המערער לשתי שאלות, ולאלה בלבד. ראשית, האם מעשיו של המערער הם שגרמו למותה של המנוחה, או שמא נגרם המוות כתוצאה מכשל לבבי שאיננו קשור לפעולותיו. שנית, במידה שהשאלה הראשונה תיענה בחיוב, השאלה הטעונה הכרעה היא, האם התקיימו במעשיו של המערער יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה, כאמור בסעיף 300(א)(2), או שמא יסודותיה של עבירה אחרת, פחותה בחומרתה.

7.             בהתייחסו לשאלה הראשונה, עמד בית-משפט קמא, על דבריו של המומחה לרפואה משפטית, ד"ר ריקרדו נחמן, בחוות דעתו ובעדותו, לפיהם הממצאים הפיזיולוגיים אשר נתגלו בנתיחת המנוחה, מביאים לידי מסקנה, כי מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מהפעלת לחץ על צווארה, ואם בנסיבות אלה, לקתה המנוחה באירוע לבבי, הרי, שככל הנראה, אותו אירוע הינו "חלק מהמנגנון שהביא [למותה של המנוחה], ולא סיבה מנותקת ועצמאית לתוצאה הקטלנית". על יסוד דברים אלה, ומאחר שהממצאים הפיזיולוגיים, כך נקבע, מתיישבים עם הודאותיו של המערער, הרי שאין לקבל את גרסתו הכבושה של המערער, כאילו לקתה המנוחה באירוע לבבי חריף, שכלל איננו תלוי במעשיו. עוד הוסיף בית-משפט קמא וקבע, כי אין ללמוד מאמירתו של המערער באחת מחקירותיו, כי "קרה [למנוחה] איזה התקף", כאמירה המאששת את גרסתו המאוחרת, שכן, דברים אלה נאמרו בניסיון להסביר מדוע לא חש התנגדות מצד המנוחה בעת שאחז בצווארה וחנק אותה, הא ותו לא.