דחיית ערעורה של נהגת הרה (עם תאומים) על מאסרה בגין הריגה בתאונת דרכים בעקבות עקיפה מסוכנת

השופט נ' סולברג:

           המערערת הורשעה בהריגת אדם בתאונת דרכים, נענשה, ומכאן ערעורה.

עיקרי כתב האישום

1.        ביום 27.10.2010 בשעת ערב נהגה המערערת במכוניתה מסוג פורד פוקוס בכביש 90 מדרום לצפון. לפניה, בכיוון נסיעתה, נסעו שלושה כלי רכב: מכונית פרטית מסוג מאזדה, נהוגה בידי מוהנד אבו אסעד; לפני מכונית המאזדה נסע רכב משא רכין כשהוא גורר עגלה רכונה; לפני רכב המשא נסע רכב משא נוסף אשר גרר גם הוא עגלה רכונה. בכיוון הנגדי, מצפון לדרום, נסע אוטובוס ומאחוריו מכונית פרטית מסוג סיטרואן. בהגיע המערערת בנסיעתה לקילומטר 341.8 של כביש 90, מקום שבו קיימת עקומה שמאלה בכיוון נסיעתה, הסיטה את מכונית הפורד שבה נהגה למסלול השמאלי, והחלה לעקוף את כּלֵי הרכב שנסעו לפניה. תחילה עקפה את מכונית המאזדה, ולאחר מכן, מבלי לחזור לנתיב נסיעתה, עקפה את רכב המשא, והחלה לעקוף את רכב המשא הנוסף. את העקיפה ביצעה המערערת למרות ששדה הראיה שלה היה מוגבל. תוך כדי עקיפת רכב המשא השני, הסיטה המערערת את מכוניתה ימינה מבלי להבחין כי היא נוהגת במקביל לרכב המשא, פגעה עם דופן ימין ופינה ימנית אחורית של מכוניתה בפינה קדמית-שמאלית של העגלה שנגררה על-ידי רכב המשא. בעקבות המגע בין כלי הרכב, נדחפה מכונית הפורד של המערערת, הסתבסבה בנתיב השמאלי, וכך חסמה את דרכו של האוטובוס אשר הגיע ממול. האוטובוס התנגש במכונית הפורד שבה נהגה המערערת, וזו שבה והסתבסבה והתנגשה בחזיתה עם חזית מכונית הסיטרואן שהגיעה ממול בנתיב הנגדי אחרי האוטובוס. כתוצאה מההתנגשות נהרג נהג מכונית הסיטרואן. המערערת נפצעה קל עד בינוני. נזק נגרם לארבעת כלי הרכב המעורבים בתאונה.

עיקרי הכרעת הדין

2.        על-פי הכרעת הדין אין מחלוקת על כך שהמערערת נהגה במכונית הפורד ונסעה אחרי מכונית המאזדה, שלפניה נסעו שתי משאיות אליהן היו רתומות עגלות נגררות. גם אין חולק על כך שבשלב מסוים במהלך נסיעתה החליטה המערערת לצאת לעקיפה, והחלה בביצועה. במישור העובדתי נחלקו הצדדים בשאלת הגורם לתאונה – האם התנגשות כלי הרכב נגרמה כתוצאה מסטיית המערערת מנתיב נסיעתה לצורך העקיפה והגעת האוטובוס מנגד בעודה בנתיב נסיעתו-שלו, או שמא הייתה זו העגלה הרתומה לרכב המשא הראשון בשיירה שסטתה שמאלה לעבר מכונית הפורד של המערערת? האם היה בכוונת המערערת לעקוף גם את רכב המשא הראשון, ואם לא, מדוע פגעה מכוניתה בפינה הקדמית של העגלה? במישור המשפטי נחלקו הצדדים בשאלה האם התגבש היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בהריגה, להבדיל מגרם מוות ברשלנות.

3.        על סמך מכלול הראיות שהובאו לפניו, דחה בית המשפט המחוזי את הספקות שהעלה ב"כ המערערת במישור העובדתי, והרשיע את המערערת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום: הריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין; מעשה פזיזות תוך נהיגת רכב, עבירה לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין; גרימת חבלה לאדם ולרכוש ברשלנות, עבירה לפי סעיפים 62(2) ו-38(2)(3) לפקודת התעבורה; עקיפה כאשר שדה הראיה מוגבל, עבירה לפי תקנה 47(ה)(1) לתקנות התעבורה וסעיף 68 לפקודת התעבורה; עקיפה כאשר הדרך אינה פנויה, עבירה לפי תקנה 47(ה) לתקנות התעבורה וסעיף 68 לפקודת התעבורה. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהודעותיה של המערערת במשטרה ועדותה בבית המשפט לא היו אחידות. המערערת אינה זוכרת כיצד ארעה התאונה, ומהודעותיה אין זה ברור האם השלימה את עקיפת רכב המשא הראשון (שנסע בין מכונית המאזדה לבין רכב המשא השני) או שהחלה בעקיפת רכב המשא השני ותוך כדי כך התנגשה בעגלה שהייתה רתומה אליו. עדויותיהם של נהג האוטובוס ונהג רכב המשא השני נמצאו מהימנות. גם הדברים שנאמרו מפיהם של בני הזוג אבו אסעד שנסעו במכונית המאזדה בהודעותיהם, נמצאו אמינים והתקבלו על דעתו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט אימץ את הממצאים והמסקנות שבדוח בוחן התנועה: "התרשמתי, כי בוחן התנועה ביצע את תפקידו ללא לאות, בהקפדה ובאחריות; הוא ערך ניסויי שדה ראייה והתאים בין הנזקים שנגרמו לרכבים השונים. הצלבת מיקום הנזקים לרבות גובהם וכיוונם מלמדת ברמת וודאות גבוהה כיצד התרחשה התאונה. הוא חקר את המעורבים וגבה את הודעותיהם וביצע מדידות שונות ממקום האימפקט כדי לחוות דעתו לגבי אופן התרחשות התאונה" (פסקה 62 להכרעת הדין). בהתאם לממצאים ולמסקנות קבע בית המשפט המחוזי כי התאונה התרחשה כך: המערערת יצאה לעקיפה של שלושה כלי רכב בו-זמנית. לאחר עקיפת מכונית המאזדה ורכב המשא שנסע לפני המאזדה, המשיכה המערערת וניסתה לעקוף גם את רכב המשא הנוסף, אך ביקשה לשוב ימינה לנתיב נסיעתה מבלי לשים לב כי עקפה רק את העגלה הנגררת של רכב המשא הנוסף, ולא את הרכב כולו. כתוצאה מכך, במהלך חזרתה לנתיב נסיעתה, נפגעה מכונית הפורד שבה נהגה המערערת, ונדחפה שמאלה בסבסוב נגד כיוון השעון, כשהיא חוסמת את נתיב נסיעתו של האוטובוס שהגיע ממול. נהג האוטובוס הבחין במכוניתה של המערערת כשהיא סוטה לכיוונו וסטה שמאלה תוך כדי בלימה. חרף ניסיונו למנוע את ההתנגשות, פגע האוטובוס במכוניתה של המערערת וגרם למכונית להסתבסב בכיוון השעון צפונה. כתוצאה מכך התנגשה מכוניתה של המערערת חזיתית במכונית הסיטרואן של המנוח שהגיעה מצפון אחרי האוטובוס.

4.        בית המשפט המחוזי קבע כי המערערת נהגה בקלות דעת ובפזיזות, ולא התייחסה למצב הכביש, לתנועה ולמכלול הנסיבות שבדרך. במועד התאונה היה הכביש חשוך, ובקטע הרלוונטי לא הייתה תאורת רחוב. מדובר בדרך חד-מסלולית, דו-סטרית, ובכיוון נסיעת המערערת ישנה עקומה קלה שמאלה. המערערת יצאה לביצוע העקיפות למרות ששדה ראייתה היה מוגבל, וחרף העובדה שהדרך לא הייתה פנויה כדי לבצע את העקיפה בבטחה. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת לפיה התאונה נגרמה כתוצאה מסטיית העגלה הרתומה לרכב המשא לעבר מכוניתה. נהג האוטובוס העיד כי ראה את מכונית המערערת פוגעת בעגלה. בני הזוג אבו אסעד אשר נסעו כאמור במכונית המאזדה, הבחינו במכונית המערערת בעקיפת רכב המשא שנסע לפניהם, ובניסיון לעקוף גם את רכב המשא הנוסף מבלי לשוב לנתיב הימני, ונהג רכב המשא הנוסף הבחין במכוניתה של המערערת פונה לכיוון העגלה. גם הממצאים שצויינו בדוח בוחן התנועה, אופי הנזקים ומיקומם על גבי כלי הרכב, תואמים את אופן התרחשות התאונה כנ"ל. בית המשפט המחוזי קבע, כי "היעדר יכולתה של הנאשמת [המערערת – נ' ס'] למסור גרסה ברורה לגבי אופן התרחשות התאונה מחזקת את המסקנה, כי היא נהגה בקלות דעת ולא הייתה ערה לאופן נהיגתה, לתנאי הדרך ולרכבים שנסעו בדרך, דבר המלמד על רמת רשלנותה הגבוהה" (פסקה 96 להכרעת הדין). טענת ב"כ המערערת כי ניסוי שדה הראייה והשחזור שערך בוחן התנועה היו לקויים וחסרים נוכח העובדה כי לא נעשו עם עדי הראייה אשר היו מעורבים בתאונה, נדחתה. בית המשפט קיבל את טענת ב"כ המערערת כי היה על בוחן התנועה לתפוס את צמיג העגלה ולבצע בו בדיקות, אולם נקבע כי אין במחדל זה כדי לעורר ספק בכך שמכוניתה של המערערת סטתה אל עבר עגלת רכב המשא, זאת בשים לב למארג הראיות האובייקטיביות והעדויות של עדי הראיה בבית המשפט. במישור המשפטי נדחתה טענת ב"כ המערערת כי לא התקיים היסוד הנפשי לצורך הרשעתה בעבירת ההריגה. נקבע כי נסיבות העניין מלמדות על התנהלותה של המערערת שהיה בה כדי "התרשלות רבתי" המקימה חזקה עובדתית בדבר התקיימותה של מחשבה פלילית מסוג קלות דעת. על יסוד היכרותה של המערערת את מאפייני הכביש היה עליה לצפות את הסכנות הטמונות בנהיגה בלתי זהירה באותו מקום. יציאתה לעקיפה ארוכה ומסוכנת, וחוסר הזהירות מצדה, הם אשר הובילו לאבדן השליטה על מכוניתה ולהתנגשות שגרמה למותו של המנוח: "אבדן השליטה במקרה זה אינו תולדה של רגע בלתי צפוי של חוסר ריכוז, אלא תוצאה של התנהגות הנאשמת [המערערת – נ' ס'] ושל הנסיבות אותן יצרה בהתנהגותה". משכך, ולאור מעשיה ומחדליה, הורשעה המערערת בעבירות הנ"ל.