דחיית ערעור התביעה הצבאית כנגד קולת העונש בעבירה של יציאה מהאזור ללא היתר כדין

לא יכולה להיות כל מחלוקת כי 14 ימי מעצר לריצוי בפועל אין בהם כדי לשרת את רמת הענישה הראויה בסוג זה של עבירות. המשיב אשר ייצג את עצמו בדיון, הורשע עפ"י הודאתו בעבירה לפי סעיף 90 לצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל - 1970. לדבריו, יצא מהאזור ללא היתר כדין, לנוכח היותו איש עסקים וחובתו העסקית לגבות את חובו מלקוחותיו. המשיב אף הוסיף כי נסיבותיו האישיות תורמות אף הן למסגרת ההקלה שמצא ביהמ"ש בטיעוניו, ועל כן, מבקש הוא להשאיר את פסיקתו על כנה.

מאידך, לפניי ערעור התביעה המכוון כולו כנגד קולת העונש שפסקה ערכאה קמא למשיב. בדבריה כיוונה התביעה למסגרת ההרתעה הראויה, לאינטרס הציבורי ולרמת הענישה, ודרשה להחמיר עם המשיב.

כבר ציינתי לעיל כי 14 ימי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס כספי ע"ס 2,000 ש"ח אינם יכולים לשרת את רמת הענישה. אולם, לאחר שהיפכתי הפך היטב בטענותיו של המשיב, החלטתי כי אין מקרה זה ראוי להתערבותה של ערכאה זו.

השתכנעתי כי הנסיבות הכלליות האופפות מקרה זה, מיוחדות הן, כמו גם השתכנעתי כי גם התביעה הצבאית בטיעוניה לעונש ובמסגרת המשא ומתן לקראת הסדר אשר לא עלה יפה, מצאה את נסיבותיו של המשיב כמחייבות הקלה. אין כל ספק כי בנסיבות הקיימות יש לשבח את ביהמ"ש אשר מצא להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המשיב, הגם כי הייתה בכך חריגה משמעותית ברמת הענישה.

לפיכך, ובלא שיהיה בכך השפעה על רמת הענישה בסוג זה של עבירות, החלטתי לדחות את הערר.

ניתן היום, 24 ביולי 2008, כ"א בתמוז התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק פסק דין זה לידי הצדדים.

שופט

רמ"שית: שי התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: