דחיית ערעור בהיות העניין תיאורטי ובנסיבות של מעשה עשוי

השופט י' אלון:

           בפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי) מיום 14.12.06, בגידרה נדחתה תביעת המערערים נגד המשיבים 3-1 ונקבע כי תובענת המערערים תמשיך להתברר כנגד המשיבה 4 בלבד (להלן: ההחלטה השניה). כמו כן, מכוון הערעור כנגד החלטה קודמת של בית המשפט קמא מיום 27.7.06 ובה נעתר בית המשפט לבקשת המשיבים והורה על מחיקת משכנתאות שנרשמו על נכסי המשיבה 4 לטובת המערערת 3 והמרתם בבטחונות אחרים לזכות המערערים (להלן: ההחלטה הראשונה).

           לאור העובדה שההחלטה השניה סיימה את הליכי התובענה בכל הקשור למשיבים 3-1, הערעור עליה הינו בזכות. לאור זאת, החליט הרשם של בית משפט זה ביום 25.4.07, כי הדיון בערעור זה מייתר הצורך בדיון בבקשת רשות הערעור שהגישו המערערים לעניין ההחלטה הראשונה (רע"א 8000/06), ובהתאם לכך הורה באותה ההחלטה על מחיקת בקשת רשות הערעור הנ"ל.

ההליכים בבית המשפט קמא

1.        בכתב התביעה המקורי (הוגש ביום 1.1.05) ולאחר מכן המתוקן (18.7.05) נטענה על ידי המערערים כנגד המשיבים תמצית העובדות דלהלן: המשיבה 1 (להלן: חברת העובדים) והמשיבה 2 (להלן: הבונה בע"מ) הינן בעלות הזכויות הרשומות בנכס הידוע כ"בית ההסתדרות" בירושלים והרשום כחלקות 40, 41 ו-112 בגוש (שומה) 30065 בירושלים (להלן: הנכס). חברת העובדים והבונה נשלטות על ידי המשיבה 4, הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן: ההסתדרות).

           בחודש אפריל 1999 הלוותה המערערת 3 (להלן: המערערת), כנאמן עבור המערערים 1 ו-2, להסתדרות סכום העולה על ארבעה מיליון דולר, ולהבטחת פרעון ההלוואה מושכנו לזכותה במשכנתא רשומה זכויותיהם של חברת העובדים והבונה בע"מ בנכס. המשכנתא נרשמה (לזכות המערערת) בספרי רשם המקרקעין ביום 27.4.99 (להלן: המשכנתא).

           בינואר 2002 נערך הסכם בין המערערת, חברת העובדים וההסתדרות, ובו פורטו התנאים והמועדים להחזר ההלוואה באחד עשר תשלומים חודשיים של 407,431 דולר כל אחד, אשר בכפוף לפרעונם "יתבטל השיעבוד הרובץ על זכויות חברת העובדים והבונה בע"מ בנכס" (סעיף 3.3 להסכם).

           במעמד חתימת ההסכם חתמה המערערת על כל המסמכים הנדרשים להסרת ומחיקת המשכנתא (מסמכי הביטול). בסעיף 8.3 נקבע, כי מסמכי הביטול יופקדו בידי ב"כ המערערת, וכי זה יעבירם לידיו הנאמנות של ב"כ חברת העובדים "לאחר פרעון התשלום השישי במספר". עוד נקבע, כי "ב"כ חברת העובדים יעביר את מסמכי הביטול לידי חברת העובדים במועדים הקבועים בהסכם זה, ובלבד שנוכח לדעת כי תשלומי ההחזר על חשבון ההלוואה התבצעו". לאור זאת, ולאחר שנפרע התשלום השישי, הועברו מסמכי הביטול לידיו הנאמנות של ב"כ חברת העובדים, הלא הוא המשיב 3, עו"ד ו' יצחקי (להלן: הנאמן).

           בתחילת שנת 2004 פרצה מחלוקת בין הצדדים לשאלת סילוק יתרת ההלוואה. בעקבות כך פנו המערערים ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה למימוש המשכנתא, ובתגובה הגישו ההסתדרות וחברת העובדים בקשות בטענת "פרעתי". בשלב מסויים הודיע הנאמן למערערים, כי בכוונתו למסור מסמכי הביטול לידי חברת העובדים וההסתדרות לצורך ביטול המשכנתא ומחיקתה.

3.        נוכח ההתרחשויות האמורות, הגישו המערערים את כתב התביעה המקורי לבית המשפט קמא (ביום 1.1.05) כנגד הנאמן. בתביעתם עתרו לצו מניעה קבוע שיאסור על הנאמן "לעשות כל פעולה או העברה שהיא במסמכי הנאמנות אלא לפי הוראת ערכאה שיפוטית מוסמכת, או לאחר שהסכסוך בין התובעים (המערערים) לחייבות (חברת העובדים וההסתדרות) ייושב בהסכמה או על ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת".

           לכתב התביעה המתוקן (שהוגש ב-18.7.05) צרפו המערערים כנתבעים נוספים את ההסתדרות, את חברת העובדים ואת הבונה בע"מ. נטען על ידם, כי יתרת החוב של ההסתדרות וחברת העובדים הינה 7,314,306 ש"ח, והסעדים שנעתרו היו צו מניעה קבוע נגד הנאמן (כנעתר בתביעה המקורית) ו"לדחות טענת 'פרעתי' של החייבות".

           המשיבים, בכתבי ההגנה שהגישו, טענו כי אמנם נותרה יתרת חוב של ההסתדרות בסך 683,748 דולר לזכות המערערים (ולא כסכום הנטען על ידי המערערת), אולם לאור ההסכמים שבין הצדדים אין ביתרה זו (הנובעת בעיקרה מהפרשי שער) לעכב את ההוראות שניתנו לנאמן להעביר מסמכי הביטול לידי ההסתדרות וחברת העובדים.

4.        בד בבד עם הגשת כתב ההגנה המתוקן פנו חברת העובדים והבונה בע"מ בבקשה לבית המשפט קמא (בש"א 2813/05), ובה ביקשו, כסעד ביניים, כי בית המשפט יורה על מחיקת המשכנתא כנגד המרתה ברישום שיעבוד לטובת המערערים על זכויות חברת העובדים בנכס אחר שבבעלותה (חלקה 196 בגוש 6126 ברמת גן - להלן: הנכס האחר). על פי הטענה, שוויו של בית ההסתדרות מוערך ב-9.5 מיליון דולר, ואילו גובה החוב הנטען על ידי המערערים הינו לא יותר מ-1.6 מיליון דולר (כאשר לטענת ההסתדרות גובה החוב הינו כ-658,000 דולר בלבד, וגם סכום זה - כך נטען על ידן - אינו מובטח במשכנתא על הנכס דנן).

           על כן, כך טענו המשיבות בבקשתן, "אין כל הצדקה להותרת שעבוד על הנכס אשר כאמור ערכו עולה עשרות מונים על גובה הטענות הכספיות של המשיבים 3-1 (המערערים דנן), והותרתו מסיבה למבקשות נזקים כספיים רבים".

           כבטוחה החלופית הציעו כאמור המשיבות נכס מקרקעין ברמת גן, בבעלות חברת העובדים, ובשווי לפי הערכת שמאי של 1.5 מיליון דולר. המשיבים באותה הבקשה (המערערים דנן) התנגדו לנעתר בה. לטענתם, זכות המשכנתא שבידיהם הינה זכות קניינית רשומה אשר על פי המוסכם היא תשאר בתוקפה עד לסילוק מלוא יתרת החוב. לטענתם, בית המשפט אינו מוסמך ואינו רשאי לשנות מתנאי הסכמי ההלוואה והשיעבוד שנערכו בין הצדדים או לגרוע מזכויות הקניין של המערערים במשכנתא.

5.        בהחלטה המפורטת והמנומקת עד למאוד מיום 27.7.06 (ההחלטה הראשונה) נעתר בית המשפט קמא לבקשת הביניים של חברת העובדים והבונה בע"מ, והורה, כסעד ביניים, על מחיקת המשכנתא מהנכס - "וזאת כנגד תשלום סך של 680,000 דולר (יתרת החוב שאינה שנויה במחלוקת - י"א), שעבוד הנכס האחר ברמת גן והמצאת ערבות בנקאית על סך 430,000 דולר". כבוד השופט מ' דרורי קבע, בין היתר, כי:

"סבור אני כי אין בהענות לבקשה משום עריכת חוזה חדש, אלא יישום של עקרון תום הלב, באופן שבו בית המשפט מורה למשיבים (המערערים - י"א) כי מכוח סעיף 39 לחוק החוזים היה עליהם להענות לבקשת המבקשות (להמרת המשכנתא - י"א), כאשר הן פנו אל המשיבים, ומשלא עשו כן המשיבים בית המשפט הוא זה אשר מפעיל, הלכה למעשה, את עקרון תום הלב" (סעיף 43 להחלטה).

           עוד נקבע, כי:

"...במקרה שלפנינו, יש צורך חברתי לקבוע כי אכן חובת הצדדים לנהוג בהגינות ובתום לב, זה כלפי זה. ללווה יש ציפיות כי המלווה ינהג כלפיו בהגינות, וכל עוד לא פוגע הוא באינטרס הבסיסי של המלווה מצפה הלווה כי המלווה יפעל על פי מידה אנושית ולא ידבוק במידת סדום, אשר על פיה גם במקרה של 'זה נהנה וזה לא חסר' מסתתר הצד האחר מאחורי מילות החוזה או הקניין, על אף שפוגע הוא בצד השני מבלי שהדבר מביא לו תועלת (לעניין מידת סדום, נשוב ונדרש בהרחבה בחלק של ההחלטה העוסק במשפט העברי).