דחיית עיכוב ביצוע צוי הריסה של מבנים שנבנו ללא היתר בליבה של העיר לוד

בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת יעל קלוגמן) בב"ש 4932/07 מיום 04.09.07, לפיה נדחתה בקשת המערערים לעיכוב הליכי הביצוע של צווי הריסה שיפוטיים חלוטים. הערעור מופנה אף כנגד גובה הוצאות המשפט ושכ"ט עוה"ד, בהם חוייבו המערערים.

1. הרקע

הבקשה מתייחסת לעיכוב ביצועם של 7 צווי הריסה שיפוטיים חלוטים, אשר ניתנו ביום 26/9/04, (כב' השופטת אסתר נחליאלי חיאט), במסגרת גזרי דין בתיקים פליליים, אשר הוגשו כנגד המבקשים בבימ"ש השלום ברמלה, בגין בנייה ללא היתר של 7 מבנים גדולי מימדים ברח' הלן קלר בלוד, בתיקי עמ"ק 5227/03, 5228/03, 5229/03, 5230/03, 5253/03, 5254/03, 5255/03 .

2. טענות המערערים

ביום 26.09.2004 הורשעו המערערים על פי הודאתם בבניה ללא היתר. כוונת המערערים הייתה להביא לכך שינתן היתר בניה בדיעבד לבתים בהם הן מתגוררים, והמשמשים קורת הגג לעשרות נפשות, לרבות ילדים, נשים וקשישים. 

לטענת המערערים, טעה בית משפט קמא כשלא קיבל בקשתם (שהוגשה בעת הסיכומים), לקבלת עדות הזמה לעניין קיומה של תוכנית מח/158. לשיטת המערערים הבסיס לדחיית בקשתם היא העובדה שהבתים נבנו בניגוד לתכנית זו. לכן, אם יראו כי אין חלות לתכנית,  ישמט הבסיס עליו מושתתת החלטת בית משפט קמא. דהיינו, עיקר הטענה היא שתכנית מח/158 מעולם לא אושרה. לכן, טעה משפט קמא כשדחה בקשה להגשת עדות הזמה שיש בה להוכיח לטענתם כי אין חלות לתוכנית. עדות ההזמה היא תצהירו של מר אסמעיל ערפאת בקשר למכתב ששלח לוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ותשובה שקיבל, ממנה עולה, לטענתו, שתוכנית מח/158 אינה תוכנית מאושרת. לטעמם של המערערים, תשובת הוועדה המחוזית שומטת את הקרקע והבסיס עליו השתית בית משפט קמא את החלטתו, הדוחה את הבקשה של המערערים לעיכוב הביצוע.

המערערים, הוריהם, הורי הוריהם ובני משפחותיהם התגוררו, ומתגוררים וכן מעבדים את המקרקעין עליהם נבנו הבתים מאז תחילת המאה הקודמת. מאז ועד היום המקרקעין בחזקתם הבלעדית ובשימושם הבלעדי, שעה שהשקיעו את מיטב כספם, עיבדו את המקרקעין וניהלו אותו, הם ובני משפחותיהם ללא כל עוררין ומאז וברציפות הם מחזיקים ומשתמשים במקרקעין שימוש ומנהג בעלים. המערערים טוענים שזכויותיהם על המקרקעין הן עוד לפני הקמת המדינה.  עניין הזכויות מתברר עתה ועומד להכרעה בבית המשפט ברחובות בת.א. 4346/06.

מכתבי הטענות בתביעה ברחובות עולה, לטענת המערערים, שלאחר 100 שנות שימוש במקרקעין בהם לא טרח כל גוף שלטוני להזים את זכויותיהם, החליט מינהל מקרקעי ישראל (להלן: ממ"י) ,במקביל להליך כאן, להגיש תביעת "פינוי" ב"סדר דין מקוצר" נגד המערערים, בטענה כי המערערים היו והינם "פולשים" ו"מסיגי גבול" במקרקעין. המערערים טוענים כי הגרסה העולה מכתב התביעה שהוגש ע"י ממ"י, נסתרת על ידי מסמכים שהצליחו הם לאתר לאחר שהוגשה התביעה, כל זאת למרות העובדה כי המשיבה מנסה בכל כוחה לגרום לשינוי מהותי על ידי ביצוע ההריסה בפועל, כך בפועל ידיי השלטון רוחצות האחת השניה בחוסר ניקיון כפיים.

עוד טוענים המערערים, שטעה בית משפט קמא כאשר הגיע למסקנה כי אין סיכוי לאשר את הבניה, שעה שלא טרח לבדוק אמיתות פרטים שהוגשו אליו בשלב מאוחר יותר, מהם עולה כי טיעוניה של המשיבה אינם נכונים כלל.

טעה בית המשפט קמא, שעה שלא איפשר למבקשים להביא הוכחות לכך שהתוכנית עליה עמד מהנדס העיר בעדותו,  אינה מאושרת כלל ומעולם לא אושרה.

טעה בית המשפט קמא, שעה שלא נתן משקל לעובדה כי הסתמכות המשיבה על תוכנית לא קיימת בפניה ובהחלט גם בשלב בו ניהלה את ההליכים הראשונים, יש בו מצג שווא והטעיית בית המשפט ומשנה את סיכויי המערערים לקבל רישיון לבתיהם.

טעה בית המשפט קמא, שעה שלא איפשר אורכה לביצוע האופרטיבי של גזר הדין למרות שידוע לו על קיומו של הליך אחר. המצב המשפטי שייווצר בעקבות ביצוע ההריסה הוא כי אחר יזכה בתביעתו  ולמערערים ייגרם נזק שהוא בלתי הפיך אשר יעמידם במצב של אל חזור.

בנוסף טוענים המערערים שטעה בית המשפט קמא, שעה שלא פעל בהתאם לפסיקה של בית המשפט העליון בעניין פהד נ' טנוס ע"א 8331/03 לפיה סיום רישיון חייב להיות מותנה בפיצוי. כבר עתה אומר שלפסק דין זה אין רלוונטיות לענייננו.     

עוד טוענים המערערים שהריסת הבתים- יש בה חוסר הגינות וחוסר תום לב בניגוד לחוב הרשות כלפי אזרחיה. טעה לכן בית משפט קמא שלא ראה כי בפועל בשתיקתה של המשיבה ואי ביצוע ההריסה מחד, ודברי ראש העיר דאז, מר בני רגב מאידך, כי לרשות אין רצון להרוס וכי יש רצון לסייע בידי המערערים ברישוי המבנים.

המערערים טוענים כי ההריסה מבוצעת לבקשת מינהל מקרקעי ישראל ולא לבקשת המשיבה, כאשר בפועל קיים משחק בין הרשויות לקביעת מצב עובדתי חדש. לא זו אף זו, לאחר הדיון הגיע למשרדו של ב"כ המערערים מכתב שכתב מי שהיה שר התמ"ת דאז, כיום ר' הממשלה מר אולמרט, ולפיו ההריסה אינה נעשית מטעם רשויות התכנון אלא מבוצעת בהנחיית מנהל מקרקעי ישראל. לכן, סבורים המערערים כי הרשות חטאה לגביהם בחוסר תום לב בבואה לבצע את צווי ההריסה.  

המערערים טוענים שטעה בית המשפט קמא, שעה שלא ראה  בהתנהלות המשיבה ואי גילוי כל האמת בפניו, ברי כי המשיבה גרמה במחדליה נזק ראייתילמערערים. בתחילה, כאשר לא ביצעה את ההריסה וברם לא התכוונה ואף הציגה מצג לפיו אינה יודעת מה הבהלה לבקשה שהוגשה על ידי המערערים (למרות הודאתה בשלב מאוחר יותר כי כוונה הייתה להרוס), בכך באה היא כדי לסכל הליך אחר המנוהל על ידי רשות ציבורית אחרת.

הגשת תביעה בשיהוי בלתי מוסבר גורמת גם נזק ראייתי חמור לנתבעים: לנתבעים אינטרס מוגן לתחום ולהגביל את תקופת הזמן בה יהיו חשופים לתביעות ויאלצו לשמור ראיותיהם שנים רבות. 

הגשת התביעה לסילוק יד על ידי ממ"י מחד, וניסיון ממ"י לבצע את ההריסה באמצעות לחץ על המשיבה מאידך, יש בו גרימת נזק למערערים וכזו מהווה שימוש לרעה בהליכים, המצדיקה מתן הסעד עד לסיום ההליכים המשפטיים התלויים ועומדים. לאחר והמשיבה תבצע הריסה של הבתים טרם שיתבררו הזכויות והחובות של המערערים אל מול ממ"י שהיא רשות ציבורית, הנזק למערערים יהא כה עצום שמחייב מתן העיכוב שנתבקש בבקשה.

המערערים סבורים שטעה בית משפט קמא, שעה שהודתה המשיבה במצגים מפורשים ולא גילתה את שיתוף הפעולה הסמוי שמנהלת עם ממ"י, ברור כי המשיבה בהתנהלותה הציגה מצגים כי וויתרה על רצונה להרוס (המשיבה לא הרסה באותו יום בתים אחרים שבעליהם לא התנגדו כליל).