דחיית טענת רוצח אישתו לענישה מופחתת בגין ליקוי קוגנטיבי ושליחתו למאסר עולם וחיובו בפיצוי ילדיו

סגן נשיא, השופט יוסף אלרון [אב"ד]:

א.         פתח דבר

הנאשם הורשע, בתום שמיעת ראיות בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיפים 300(א)(2)+301 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

הסוגיה בה נדרשנו להכריע הינה האם יש לגזור על הנאשם עונש מאסר עולם, כעונש החובה הקבוע בחוק לצידה של העבירה בה הורשע, או שמא ענישה מופחתת, בהתאם לתנאי סעיף 300א(א) לחוק העונשין.

ב.         הכרעת הדין

כעולה מהכרעת הדין, הנאשם רצח את מ.ז.ס. ז"ל (להלן: "המנוחה"), עימה התגורר עובר לרצח יחד עם שלושת ילדיהם הקטינים בפרדס חנה.

בתמצית בלבד אציין כי ביום הרצח, מששבה המנוחה לביתה, בא הנאשם עימה בדברים בעת שהייתה בחדר הילדים.

לאחר חילופי דברים בין הנאשם למנוחה, ביחס לחשדותיו כי המנוחה בוגדת בו, ביצע הנאשם את מעשה הקטילה, באופן שחנק אותה למוות, הטיח את ראשה ברצפה עד כדי גרימת 3 חבלות בגולגולתה, דקר אותה בבטנה וביצע חתכים לאורך פניה.

לעניין קיומו של היסוד הנפשי קבענו, כי ללא ספק עלה מן הראיות כי הנאשם התכוון להמית את המנוחה וכי פעל מתוך רצון להשיג מטרה זו. כך, כעולה מהודאתו המפורשת ומהאופן היסודי והאכזרי בו קיפח את חייה והמניע שהיה לו לרציחתה.

במהלך הדיון בעניינו, הכחיש הנאשם כי החליט/התכוון להמית את המנוחה, ועל מנת לתמוך טענותיה בעניין זה, הפנתה ההגנה לחוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה מטעמה (נ/2), ואשר נערכה ע"י ד"ר שובל, שגם העיד בעניין.

לצד חוות דעתו של ד"ר שובל, הוגשה גם חוות דעתה של הפסיכולוגית, גב' מיריי דנון, אשר ערכה לנאשם את המבחנים הפסיכודיאגנוסטיים, עליהם התבסס ד"ר שובל בחוות דעתו.

ד"ר שובל הסיק, כי הנאשם סובל מ"פגיעה מוחית אורגנית" אשר פגמה ביכולתו לשלוט בדחפיו.

ראוי לציין, כי כבר באותה עת סבר ד"ר שובל כי יש לגזור על הנאשם ענישה מופחתת, לפי סעיף 300א לחוק העונשין. 

מסקנותיו של ד"ר שובל לא התקבלו על ידינו, לאור פגמים וסתירות שפורטו בהרחבה בהכרעת הדין, כאשר כאמור קבענו, כי התגבשה אצל הנאשם כוונה להמית את המנוחה.

ההחלטה להמית הוכחה ע"י הודאתו של הנאשם, שנמצאה כקבילה, ונתמכה בחיזוקים רבים מחומר הראיות. הודאתו כללה פרטים מוכמנים רבים ואומתה ע"י ראיות חיצוניות אשר היוו אף יותר מ"דבר מה נוסף". כפי שפורט בהכרעת הדין. גם אופן הקטילה העיד על כוונת הקטילה של הנאשם.

כן קבענו, כי הנאשם הכין עצמו להמתת המנוחה בכך שחנק אותה דקות ארוכות, הפילה לרצפה עובר לחניקתה ואז המשיך לחנוק אותה דקות נוספות. לאחר מכן, פנה למטבח, הצטייד בסכין ש"חותך טוב" כדבריו, ל"וידוא" הריגתה.

לא מצאנו כמהימנה את טענת הנאשם ל"התגרות" המנוחה בו, בהיותה "טענה כבושה", הנעדרת תמיכה כלשהי בחומר הראיות. ציינו, כי גם לו היינו מקבלים את גרסתו - אין הדבר מהווה קנטור כנדרש בחוק ובהלכה הפסוקה.

בהכרעת הדין קבענו, כי הנאשם פעל באופן מחושב ומאורגן וזאת בשל חשדותיו במנוחה, ואף גיבש תכנית כיצד לתפוס אותה "על חם".

כן דחינו את טענות הנאשם ל"הגנה מן הצדק" ולמחדלי חקירה וקבענו, כי גם לו היינו מקבלים את הפגמים הנטענים ע"י ההגנה- אין בהם כדי קיפוח הגנתו של הנאשם וכן כי אין בפגמי החקירה הנטענים ע"י ההגנה כדי לפסול את הודאתו של הנאשם.