דחיית טענת מגדל כי התביעה נגדה התיישנה, וחיובה במחצית מהסכום שסהר חוייבה לשלם לנפגע

1.         התובע נפגע בשתי תאונות דרכים, האחת מיום 10/9/1998, והאחרת מיום 14/1/2003.

            התאונה הראשונה ארעה כאשר ישב ברכבו, המבוטח על ידי נתבעת 1 (להלן: "סהר") ומשאית מסוג סמיטריילר פגעה ברכבו מאחור. התביעה הוגשה ביום 26/1/2005. סהר הגישה הודעה לצד שלישי נגד מבטחת הרכב הפוגע (להלן: "מגדל") בהיותה מבטחת "רכב כבד". ההודעה הוגשה ביום 13/9/2006.

            התאונה השניה ארעה בנסיבות המזכות את התובע בפיצוי מאת נתבעת 2 (להלן: "אריה").

            לפי הסכמת הצדדים לתביעה העיקרית ניתנו פסקי דין חלקיים.

2.         בעינה עומדת מחלוקת אחת בלבד: ההודעה לצד שלישי שהגישו סהר ואבנר נגד מגדל.

            מגדל טוענת, כי התביעה נגדה התיישנה בעת שהוגשה ההודעה לצד שלישי, ואף בעת שהוגשה בקשה להארכת המועד להגשתה. משום כך, אינה חייבת בתשלום.

מגדל מסתמכת גם על "מתווה מתוקן לסליקה ממוחשבת בתביעות מעורבות", המסדיר את היחסים בין חברות הביטוח בהתאם לצו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין מבטחים) תשל"ח-1977, ולצו המתקן משנת 2001.

            תשובת סהר היא, כי ההודעה לצד שלישי אינה מתיישנת אלא כחלוף 7 שנים מיום מתן פסק הדין המחייב את הנתבע בתשלום.

3.         כאמור בטיעוני מגדל, הצדדים שותפים להוראות המתווה המתוקן.

            איש מן הצדדים לא טען אם מלא מי מהם את הוראות המתווה בדבר משלוח הודעה למנהל המתווה, ותשובת המבטח המקבל (סעיף 11 למתווה).

            איש מן הצדדים גם לא טען למידת החיוב של המתווה, ולסנקציה אם אין פועלים לפיו.

            ועל כולם: המתווה כולל מעין בוררות חובה בין הצדדים לו, ואף לכך לא טען איש מן הצדדים.

            אני מניחה כי העדר הטיעון כרוך בכך שההשתתפות הנדרשת מאת מגדל בתביעה זו היא בשיעור של -.3,000 ש"ח, מה שלא הצדיק התעמקות מיוחדת של מי מן הצדדים.

            עם זאת, הואיל והצדדים החליטו להעמיד את הנושא לבחינת בית המשפט, היה עליהם להכבד ולהביא התשתית העובדתית והמשפטית המלאה, ולא טיעונים כלליים, שאין די בהם.

4.         למרות האמור בחנתי את הוראות המתווה, בהנחה שהוא אכן חל, שכן איש מן הצדדים לא טען אחרת. לא מצאתי בו כל התייחסות לשאלה העיקרית שבפני, והיא מועד הגשת ההודעה לצד שלישי.

            לפיכך, אין במתווה כדי להתוות איזו דרך פעולה בנושא שבפני.

5.         הכלל ביחס להתיישנות תביעות לשיפוי נקבע על ידי השופטת פרוקצ'יה בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (להלן: "תלמוד תורה"), כדלקמן:   

"התביעה כלפי הזוכה תלויה ומותנית בתביעת הנפגע כלפי הועדה המקומית ובשיעורה של אותה תביעה. באין חבות מוסד התכנון כלפי הנפגע, לא קמה זכות תביעתו כלפי הזוכה. תביעת הועדה כלפי הזוכה הקמה לאור חיובה לתשלום דמי איזון לנפגע, היא באופייה תביעה לשיפוי...משמעות הדבר היא כי עילתה כנגד הזוכה היא עילה עצמאית הקמה ומתגבשת בשלב בו נתגבש חיובה של רשות התכנון לשלם לנפגע דמי איזון או, למיצער, מקום שהיא נתבעת לכך על ידיו...מקום שהועדה אינה מכירה בחבותה לדמי איזון וטוענת כי בתכנית לא כרוכה כל פגיעה, אין בידיה עילת תביעה כנגד הזוכה כל עוד לא קמה חבותה כלפי הנפגע. חבות זו קמה, לכל הדעות, עם מתן פסק דין לזכות הנפגע בתביעתו כלפי הועדה. אולם לצורך התיישנות ראוי להתחשב בנקודת זמן הקודמת למתן פסק דין כזה...מאחר שהמבחן לתחילת מירוץ ההתיישנות נעוץ בקיומה של יכולת דיונית להעמיד את המחלוקת להכרעה שיפוטית...במצב דברים זה, המועד שממנו ואילך יכולה הועדה לצרף את תביעתה נגד הזוכה לתביעת הנפגע נגדה פותח את תקופת ההתיישנות ביחסים שבינה לבין הזוכה. יש, אפוא, שוני במועד תחילת ההתיישנות בין תביעת הנפגע כלפי הועדה לבין תביעתה כלפי הזוכה. לענין הראשון מתחיל המירוץ עם אישור התכנית. לענין השני מתחיל המירוץ משלב הגשת תביעת הנפגע לתשלומי דמי איזון".

            (שם, בעמודים 456-457. ההדגשות שלי - א"ש).