דחיית טענה לביטול כתב אישום בשל אי עמידה לכאורה בחובת יידוע

החלטה זו עניינה שתי שאלות שעלו לבירור בפניי: 

האחת- האם כשחשוד משוחרר ממעצר בתנאים מגבילים ובעיקר בתנאי מעצר בית יש בכך להוות מניעה למשלוח הודעת יידוע לחשוד על פי סעיף 60א(א) לחוק סדר הדין הפלילי  [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: "החסד"פ").

השניה- האם מחוייב פרקליט המחוז ו/או ראש יחידת התביעות לנמק ההחלטה ולהודיע על כך לחשוד בכתב .

במשתמע גם עלתה השאלה אם מניעה משליחת הודעה משמעה פגיעה בזכות השימוע לאחר הגשת כתב האישום.

הבקשה של הסנגורית הינה להורות על ביטול כתב האישום מאחר והתביעה לא עמדה בחובת היידוע ומתן זכות השימוע לנאשם, כדרישת סעיף 60א לחסד"פ למרות שמדובר בעבירות מסוג פשע: 2 אישומים של התפרצויות לדירות וגניבות וניסיון התפרצות לדירה.

כתב האישום הוגש ביום 11.10.09  עם בקשה שכותרתה מעצר עד תום ההליכים אך  עם הסכמה של התביעה כי ישוחרר בתנאים המגבילים בהם כבר היה משוחרר, כולל מעצר בית.

מתברר כי כבר בדיון בהארכת המעצר, למרות שהמשטרה המציאה לבית המשפט הצהרת תובע בדבר הכוונה להגיש כתב אישום עם בקשת מעצר עד תום ההליכים, בית המשפט החליט לשחררו בתנאים מגבילים, עליהם עררה המשטרה לבית משפט מחוזי אך הערר נידחה, ולכן הוגשה הבקשה בנוסח האמור.

למרות שנתקיימו שני דיונים  במסגרת הבקשה בפני בית משפט תורן בקרית גת, ולמרות שהנאשם משוחרר בתנאים מגבילים למעלה משלושה חודשים, העלתה הסנגורית לראשונה טענתה  שלשום, כטענה מקדמית בדיון שנקבע בפני למענה בתיק העיקרי. מתן ההחלטה נדחה להיום כדי לאפשר לה להגיש פסיקה .

למותר לציין כי ביטול האישום משמעו ביטול התנאים המגבילים שנקבעו על ידי כבוד השופטים נצר ובאומגרט בבית משפט השלום בקרית גת.

הסנגורית תמכה טענותיה בהחלטה של בית משפט מחוזי ת"א פח 1026/09 מיום 28.06.09   מדינת ישראל נגד הררי אלעד.  באותו עניין נטען  כי המדינה לא עמדה בחובת היידוע והשימוע  וביהמ"ש קבע כי מעצר בית אינו מעצר לצורך החלת סעיף 60א (ז) לחסד"פ וכי  "הטעמים שיירשמו" כלשון סעיף 60 א(ה) לחסד"פ פורשו בהקשר אחר בחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו-1985. הפגם לטעמם היה מהותי וירד לשורש העניין ומצאו כי מצדיק מחיקת כתב האישום  וכי האינטרס הציבורי לא יינזק שכן עומדת לתביעה עדיין האפשרות להגיש כתב אישום חדש לאחר "קיום שימוע שיעשה בנפש חפצה ומבלי שכתב אישום תלוי ועומד מעל ראש הנאשם...שימוע בדיעבד אינו רצוי ומקים חשש ממשי שיקשה על המאשימה לבחון טענותיו בנפש חפצה ופתיחות ראויה".

ההלכה הקיימת הינה כי על הרשות המחליטה להיות פתוחה לשמיעה של כל העובדות והשיקולים שלעניין ולשכנוע. השימוע נועד להשפיע על ההחלטה. ניסיון החיים מלמד שלאחר שהרשות קיבלה את ההחלטה, קשה יותר לשכנעה בכיוון ההפוך. לעיתים היא "ננעלת", ולעיתים תתקשה הרשות המחליטה להודות בטעות (השווה לבג"צ 2911/94 באקי נ' מנכ"ל משרד הפנים, פ"ד מח(5) 291, 305).

אם השימוע לא התקיים קודם קבלת ההחלטה, עקב שגגה או תקלה:

" יהיו מקרים בהם ניתן יהיה לכפר על הטעות שבאי קיום שימוע קודם ההחלטה על ידי קיום שימוע מאוחר, שימוע בו תהיה הרשות מוכנה לשקול את העניין מחדש. במקרה כזה, על הרשות לעשות את מיטבה כדי לאפשר לאזרח הפונה לשטוח את טענותיו ולנהוג בהגינות ובפתיחות לשכנוע ולשקול את כל השיקולים הענייניים מבלי להיות מחוייבים להחלטה המוקדמת. השימוע המאוחר הינו חריג ובמקרים רבים לא רצוי, אך לעיתים מוטב מאוחר מאשר כלל לא" (לגבי " שימוע מאוחר" ראו בג"צ 2911/94 הנ"ל וכן י' זמיר, כנ"ל בעמודים 823 ואילך).

סעיף  60 א לחסד"פ שכותרתו יידוע על העברת חומר חקירה לתובע בעבירת פשע, קובע מדרג של מקרים בהם תוחל חובת היידוע ומתן זכות השימוע: החל ממקרים בהם אין חובת יידוע , המשך בהוצאת עבירות מסוג פשע מתחולת הסעיף על פי החלטת השר , המשך במקרים בהם נשלחת ההודעה אולם לא ניתנת אפשרות תגובה לנאשם או ניתנת לו אפשרות  למתן תגובה בע"פ בלבד, ועד למקרים בהם יש לעמוד בחובת היידוע ומתן זכות השימוע במלואן, ובטרם הגשת כתב האישום.

בסעיף 60 א (א) לחסד"פ נקבע כי:מיום 7.8.2001

סעיפים קטנים 60(ג) עד 60(ה) עד יום 1.12.2009

תיקון מס' 33 והוראת שעה

ס"ח תשס"א מס' 1804 מיום 7.8.2001 עמ' 499 (ה"ח 2997)

תיקון מס' 33 (תיקון מס' 3)