דחיית התנגדות לצוואת המנוחה ומתן צו לקיומה

1. בפני תובענה למתן צו קיום צוואה אחר המנוחה א. ד. ז"ל, ומנגד, התנגדות לקיום הצוואה.

2. המנוחה נפטרה ביום 23.05.00 כשהיא ערירית, אלמנה ללא ילדים.

3. התובעות הינן בנותיו של מרב. פ. ז"ל שהוגדר ע"י המנוחה כ"ידוע בציבור" שלה. המשיב הינו אחיינה של המנוחה, בנה של אחות המנוחה אשר היתה שארת הבשר היחידה של המנוחה.

4. ביום 15.04.92 חתמה המנוחה על צוואה, ככל הנראה צוואתה היחידה, ובה הורישה את כל רכושה לתובעות, לא לפני שהדגישה כי אין היא מורישה את עזבונה לאחותה, בשל יחסה של אחותה אליה בשנות אלמנותה.

5. הסכסוך שבפני עבר מספר "תהפוכות" (תחילה ניתן צו ירושה ואח"כ בוטל, אח"כ ניתן צו קיום צוואה שאף הוא בוטל וכו'), בסופו של דבר הוסכם בין הצדדים כי השאלה הדורשת הכרעה בתובענה שבפני הינה אחת ויחידה- האם התקיים התנאי האמור בסעיף 6 לצוואה, כהאי לישנא:  

"תוקפה של צוואתי זו מותנה בכך שאביהם של הזוכות עפ"י צוואה זו ו/או הזוכות הנ"ל או מי מהן, לא יפנו אותי מהדירה ברחוב ___, בה הנני מתגוררת כיום, במשך כל ימי חיי".

6. אין מחלוקת כי המנוחה לא סיימה את חייה בדירה האמורה בצוואה, אלא אושפזה כשלוש שנים לפני פטירתה במוסדות שונים, והחל מחודש אפריל 1998 ואילך שהתה בבית אבות X, לאחר שהייתה מאושפזת בבי"ח תל השומר ואח"כ בבי"ח בית רבקה, והשאלה היא- האם אישפוזה של המנוחה היה מחוייב  המציאות, כטענת התובעות, או שמא, באישפוז הנ"ל היה משום הפרת התנאי האמור בסעיף 6 לצוואה, הגורר אחריו ביטול תוקפה של הצוואה ומתן צו ירושה, כטענת הנתבע, שהוא יורש על פי דין.

7.      דיון-

נטל הראיה-

מאחר והצוואה כפופה לקיומו של תנאי מסויים, הרי שעל התובעות  מוטל הנטל להוכיח קיומו של אותו תנאי, היינו כי המנוחה לא פונתה מהדירה ע"י אביהן של התובעות, או התובעות עצמן, או מי מטעמן.

8. דומה כי בסוגייה כגון זו המונחת בפני, מונחה ביהמ"ש לדון על פי מבחן הגיונה של הצוואה, כפי שנקבע בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש פ"ד נב(2) 813, 844 (ויצויין, כי על אף שהדברים המצוטטים להלן נאמרו ע"י כב' השופט מצא, אשר היה בדעת מיעוט בתוצאת פסה"ד, הרי שהאמירה שלהלן היה כללית וערכית, ועל כן חשיבותה):

"מבחן הגיונה של הצוואה: צוואה אמורה לשקף את רצונו האמיתי של המצווה. לבחינת אמיתותה של הצוואה עשוי בית המשפט להידרש לבדיקת הוראותיה באמת מידה הגיונית. השאלה אינה אם הצוואה סבירה על פי הבנתו של השופט, אלא אם היא סבירה על פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה. מן הראיות הבאות לפני בית המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ויעלה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המשוערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית. תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את הערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה... מנגד, כאשר תוכן הצוואה נראה בלתי סביר, יש לבדוק היטב את כשרות הצוואה...".

9. על תפקידו של שופט כפרשן המוסמך להגשים את אומד דעת המצווה נאמר בע"א 1900/96 טלמציו נ' האפוטרופוס הכללי פ"ד נג(2) 817, 829:

"ישנם מצבים, שבהם הדין מאפשר הגשמת אומד- דעתו של המצווה, גם אם לאומד- דעת זה אין עיגון בלשון הצוואה... בכל המצבים הללו, השופט פועל מעבר ללשון (המקורית) של הצוואה. הוא פועל מעבר לפרשנות הצוואה במובן הצר. הוא מפרש את הצוואה במובן הרחב...".   

ובעמ' 832:

"כמו בכל יצירה אנושית, גם בצוואה עשוי שיתגלה חסר. דבר זה יקרה כאשר הוראות הצוואה (המפורשות או המשתמעות) יוצרות חוסר שלמות הנוגד את אומד- דעתו של המצווה. במרבית המקרים, החסר נובע בשל אירועים שהתרחשו בין מועד עריכת הצוואה לבין מות המצווה, ושלא נצפו בצוואה עצמה... חסר זה מוסמך השופט להשלים... הדבר נעשה על פי אומד- דעתו של המצווה בעת עריכת הצוואה, כפי שהוא עולה מתוך הצוואה  והנסיבות. בהיעדר אומד דעת (ריאלי) של המצווה- שכן הוא לא צפה הבעיה ולא נתן דעתו עליה- יש להשלים החסר על פי רצונו ההיפותטי של המצווה. רצון זה הוא הרצון שיש להניח כי היה לו בעת עריכת הצוואה אילו נתן דעתו לחסר. השופט ממשיך את קו המחשבה של המצווה, ומשלים באמצעותו את שהמצווה עצמו החסיר".

10. לכל האמור לעיל יש להוסיף את הוראת סעיף 54(ב) לחוק הירושה תשכ"ה-1965 :

"צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה".

 וראה ע"א 3953/93 שיפריס נ' שפיר פ"ד נ(3) 520, 526:

"...באנלוגיה ניתן לומר שעדיף ביצוע הוראות הצוואה על אי- ביצוען, ואם לא ניתן לבצע את הוראות הצוואה ככתבן וכלשונן, שמא צריך לבצען בקירוב...".

11. מן הכלל אל הפרט -