דחיית בקשת רשות ערעור על עונש שניתן לשוטר שנאשם בתקיפה בנסיבות מחמירות וגרימת חבלה של ממש

1.        המבקש שימש שוטר בתחנת המשטרה בראשון-לציון. ביום 24.8.2002, סמוך לשעה 02:00, עת עמד בראש משמרת סיור, הוא עיכב את המתלוננים וביקש לרשום להם דו"ח תנועה. עמו נכחו במשמרת גם מתנדב המשמר האזרחי בשם צחי, ועוד שניים שצורפו לסיור בניגוד לנהלים - אזרח בשם בני, הוא הנאשם הנוסף בפרשה, וחברתו של המבקש.

           במהלך דין ודברים שהתפתח, נגע אחד המתלוננים קלות בחזהו של בני. בתגובה, כופף בני את המתלונן כשראשו מופנה כלפי מטה והחל להכותו בפניו באגרופים ובבעיטות באמצעות הברך. המבקש מיהר להצטרף, והחל אף הוא לבעוט במתלונן. משפנה המתלונן הנוסף לשניים בבקשה כי יחדלו מהכאת חברו, חבט בני גם בו, הפילו ארצה והחל בועט, בצוותא חדא עם המבקש, בפניו ובגופו. בעקבות האירוע נגרם למתלונן האחד שבר בארובת העין, קרע בגב האף בעטיו נזקק לתפרים, המטומה בפנים, דימומים בעיניים ודימומים תת עוריים בעפעפיים, בזרוע ובכתף שמאל. המתלונן השני סבל משבר באף, דימומים תת עוריים, המטומה בראש, נפיחות ופצע במצח ודימומים תת עוריים בעפעפיים, בגב ובזרועו הימנית. אם בכך לא די, הרי שסמוך לאחר האירוע הורה המבקש לצחי למסור בחקירתו במחלקה לחקירת שוטרים גרסה שקרית אודות השתלשלות העניינים, תוך הסתרת זהותו של בני ודבר מעורבותו באירוע. בעקבות זאת, ועל אף מאמציה הרבים, לא עלה בידי המשטרה לאתר את בני אלא בחלוף כשנתיים, וזאת רק לאחר שנקשר עם צחי הסכם עד מדינה, במסגרתו הוא מסר פרטים שהובילו לזיהויו של  הנאשם הנוסף. 

2.        ביום 10.10.2005, ולאחר שמיעתן של הראיות, הרשיע בית-משפט השלום בראשון לציון את המבקש, כמו גם את בני, בתקיפה בנסיבות מחמירות וגרימת חבלה של ממש. המבקש הורשע גם בביצוען של עבירות הדחה בחקירה, שיבוש מהלכי משפט, מרמה והפרת אמונים. על אף ההרשעה בעבירות חמורות אלו, נמנע בית-משפט השלום ממיצוי הדין עם המבקש. הובאו בחשבון נסיבות לקולא ובהן, בין היתר, תרומתם של המתלוננים לקרות האירוע (אף שהייתה מינורית), הפציעה שנגרמה למבקש במהלך התקרית, העובדה כי זוהי לו הסתבכותו הראשונה בפלילים והשלכותיו הניכרות של האירוע על המבקש ועל בני משפחתו. לסופה של בחינה גזר בית-משפט השלום למבקש, כמו גם לנאשם הנוסף בפרשה, מאסר בן ששה חודשים לנשיאה בעבודות שירות, תשעה חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 3,500 ש"ח. עוד חויבו השניים לפצות כל אחד מן המתלוננים בסכום של 5,000 ש"ח.

3.         המשיבה, שלא השלימה עם העונש, הביאה את השגותיה בפני בית-המשפט המחוזי מרכז. אציין, כי בית-משפט השלום הסכים לעכב את ההתייצבות המבקש לשאת בעונשו עד להכרעה בערעור, אולם דבר ההחלטה לא הובא לידיעתו, אף לא לידיעת הממונה על עבודות השירות, ולפיכך התייצב המבקש לשירות, ואף סיים לשאת בעונשו, עוד קודם שנשמע הערעור. בתאריך 22.4.2009 קיבל בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים דר' מ' פינקלשטיין, ב' ארנון וז' בוסתן) את ערעורה של המשיבה, והעמיד את עונשו של המבקש על 12 חודשי מאסר, מהם נוכתה התקופה בה נשא בדרך של עבודות שירות. נקבע, כי חומרת העבירות אותן ביצע המבקש בתוקף תפקידו כשוטר, חייבה את כליאתו מאחורי סורג ובריח. יתר מרכיביו של גזר-הדין נותרו על כנם.

4.        עתה עותר המבקש כי תינתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לדידו, בנסיבות העניין, נוכח ההשתהות בניהול ההליכים נגדו בבית-משפט השלום, חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות והעובדה כי כבר סיים לשאת בעבודות השירות שנגזרו לו, יש בהחלטה על שליחתו לבית האסורים משום עיוות דין קשה ופגיעה בציפייתו הסבירה. עוד נטען, כי יש לזקוף לזכות המבקש את תרומתו לחברה במסגרת עבודתו ואף מחוצה לה, כפי שהשתקף ממכתבי ההוקרה וההערכה אשר צירף לבקשתו זו. עוד נטען, כי הפער הניכר בין העונשים שנגזרו בשתי הערכאות די בו כדי להצדיק ערעור נוסף. לבסוף, הפנה המבקש לנסיבותיו האישיות ובהן גם העובדה כי מאז קרות האירוע הוא לא היה מעורב בכל תקרית אלימה נוספת, וכי רעייתו נזקקה בעקבות הפרשה לטיפול נפשי. בד בבד עתר המבקש לעיכוב עונש המאסר שהושת עליו. 

5.        אין בידי להיעתר לבקשה. ראשית, היא אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינו הפרטני של המבקש ומצדיקה ליבון משפטי מחודש (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). שנית, בהידרשה לגזר-הדין בלבד, אין הבקשה עונה על התנאים שנקבעו בפסיקה באשר לעיון נוסף בעונש (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1), 646 (2003)). כך או כך, ערכאת הערעור לא הייתה מנועה מהשתת עונש מאסר על המבקש, חרף העובדה כי סיים זה מכבר לבצע את עבודות השירות (רע"פ 10945/02 חוגה נ' מדינת ישראל בפסקה השביעית לפסק-דינו של השופט א' ברק (לא פורסם, 21.1.2003)); רע"פ 4944/05 קונסטנטין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.7.2005)). גם בפער בין העונשים שנגזרו אין כדי לסייע למבקש, שכן כבר נקבע ושב ונקבע, כי מקום בו העונש המאוחר הולם את חומרת המעשים בהם הורשע אדם, אין כל יסוד להתערב בו (רע"פ 5469/08 נחמני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.6.08)).

           למעלה מן הדרוש אוסיף, כי העונש שהושת על המבקש בערכאת הערעור אינו חמור כלל ועיקר. לא ניתן להפריז בחומרת מעשיו של המבקש, אדם שהופקד על שמירת החוק ומניעת אלימות, ונטל חירות לעצמו, בתוקף תפקידו ותוך ניצול הכוח שניתן לו, לשלוח ידיו במעשים קשים ואלימים, ובהמשך אף לנסות ולהטות את הדין במרמה ובכחש. מעשיו אלה של המבקש הפקיעו מידיו, כך להשקפתי, כל תרומה שתרם לחברה בתפקידו כשוטר. הם פגעו קשות לא רק בגופם של אזרחים, כי אם גם באמון שנותן הציבור במי שמופקד על אכיפת החוק. בית-משפט זה כבר עמד בעבר על הצורך בהשתת ענישה מחמירה ומרתיעה על בעלי תפקיד, לרבות אנשי משטרה, אשר ניצלו לרעה את הסמכות שהופקדה בידם ופגעו באחרים (ע"פ 478/92 אמזלג נ' מדינת ישראל, בפסקה השישית לפסק-דינו של השופט ש' לוין (לא פורסם, 30.4.1992); ע"פ 1752/00 מדינת ישראל נ' נקאש, פ"ד נד(2) 72 (2000)). מעשי המבקש, כמו גם נסיבות ביצועם חייבו השתתו של עונש ממשי בדמות כליאתו מאחורי סורג ובריח, ובדין גזר לו בית-המשפט המחוזי את שגזר.

6.        על יסוד האמור, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.

           ניתנה היום, כ"ז באייר התשס"ט (21.05.09).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    אז

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: