דחיית בקשת רשות השידור לפרסום קטעים שצולמו מחקירתו של זדורוב במשטרה בפרשת רצח תאיר ראדה

השופט י' אלון:

א.      הערעור

1.        ביום 6.12.06 נרצחה הנערה תאיר ראדה ז"ל בתחומי בית הספר בו למדה בקצרין שבגולן. לאחר חקירה משטרתית הוגש ביום 18.1.2007 כתב אישום לבית המשפט המחוזי, ובו מואשם המשיב 2 (רומן זדורוב) בביצוע הרצח.

           כתב האישום הוקרא למשיב ב-7.2.07, ולאחר שכפר באשמה נקבעה ישיבת ההוכחות הראשונה ל-17.6.07. כחודש וחצי לאחר הקראת כתב האישום, ביום 25.3.07, פנתה המערערת דנן - רשות השידור - בבקשה לבית המשפט המחוזי, להתיר לה לפרסם בכתבה טלויזיונית שהכינה קטעים מחקירתו של המשיב במשטרה, חקירה שתועדה בצילום וידאו.

           הבקשה הוגשה בגדר הוראת ס' 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 (להלן: חוק החקירות), ולפיו:

"13. איסור פרסום קלטת - עונשין

המפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה, כולו או חלקו, בלא רשות בית משפט, דינו - מאסר שנה...".

           בית המשפט המחוזי (הנשיא מ' בן-דוד) דחה בהחלטתו מיום 1.4.07 את הבקשה.

           בפנינו ערעור שהגישה רשות השידור כנגד אותה החלטה.

2.        לטענת המערערת, יש לפרש את איסור הפרסום הקבוע בס' 13 לחוק החקירות בדרך מצמצמת ביותר, וזאת נוכח מעמד הבכורה הקיים בשיטתנו המשפטית לזכות הפרסום וחופש הביטוי. והראיה, איסור הפרסום שבס' 13 מתייחס אך ורק ל"תיעוד חזותי או קולי של חקירה", בעוד שלא קיים איסור שכזה לגבי תיעוד מסוג אחר של חקירה, ובכללו תיעוד כתוב.

           נקודת המוצא, על פי הטענה, הינה כי הליכי חקירה ומשפט מהווים חלק מהותי ונכבד מ"השיח הציבורי", אם בעניין חקירה או משפט ספציפיים ואם בעניין חובת הפומביות והחשיפה של הליכי חקירה ומשפט באשר הם.

           לטענת המערערת, הסיבה היחידה בגינה מצא המחוקק להחריג את פרסום "התיעוד החזותי והקולי" דווקא, עניינה בהגנה על פרטיותו וכבודו של אדם הנמצא במהלך חקירה משפטית, לבל ייחשף ברבים בשעת מצוקתו וקלונו.

           בענייננו, כך הטענה, המשיב איננו מתנגד לפרסום קטעי התיעוד החזותי הנ"ל מחקירותיו, ומכיוון שכך גובר האינטרס הציבורי של חופש הביטוי והפרסום.

           לטענת המערערת, הפרשנות הראויה לס' 13 לחוק דנן אמורה להיות מצומצמת משמעותית מהפרשנות הראויה להוראות איסור הפרסום של עבירת ה"סוב-יודיצה" הקבועה בס' 71 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט).

           ראשית, בעוד תכליתו החקיקתית של איסור הסוב-יודיצה הינה בהגנה על טוהר ההליך השיפוטי ומניעת השפעה חיצונית ואסורה עליו, הרי שהתכלית למענה נחקק ס' 13 לחוק החקירות הינה ההגנה על פרטיות וכבוד הנחקר - הא ותו לא.

           שנית, הוראת הסוב-יודיצה עניינה ביישום עונשי בדיעבד על פרסום שנעשה כבר בעבר. לעומת זאת, הוראת ס' 13 עניינה ב"צנזורה פרוספקטיבית" האומרת לחסום מראש פרסום עתידי של חומר שטרם פורסם.

           בהינתן הבחנה זו, נדרשת הקפדה וצמצום יתר של היקף איסור הפרסום.

3.        המדינה, לעומתה, מבקשת לקיים את החלטת בית המשפט קמא. לטענתה, ס' 13 לחוק החקירות קובע נורמת מוצא בדבר איסור פרסום תיעוד חזותי או קולי של חקירה, כאשר סמכותו של בית המשפט להתיר פרסום שכזה היא החריג לכלל. תכליתו החקיקתית של ס' 13 אינה מצטמצמת אך ורק לאינטרס ההגנה על פרטיותו וכבודו של הנחקר, אלא מתייחסת היא גם להיבטים נוספים מתחום שמירת טוהר ההליך המשפטי. לטענתה, ס' 13 בא להוסיף מסגרת התייחסות נפרדת ונוספת על זו הקבועה בס' 71 לחוק בתי המשפט, וזאת בדרך של איסור פרסום מראש (ומלכתחילה) של תיעוד חקירה חזותי.

           בענייננו, כך הטענה, הבקשה הוגשה לבית המשפט קמא שעה שטרם החלה פרשת הראיות, קלטות החקירה שבנדון אמורות להוות נדבך מרכזי בראיות התביעה, וההגנה הודיעה לבית המשפט כי תתנגד לקבילותן ותנהל לעניין זה משפט זוטא.