דחיית בקשת עיכוב יציאה מן הארץ כנגד אם במסגרת התקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה

 בעניין הקטינה אלמונית

1. הבקשה שבפניי הינה דוגמא מובהקת לשימוש לרעה בהליכי משפט, שעה שהמבקש הגיש בקשה דחופה ביותר במעמד צד אחד לעכב יציאתה מן הארץ של המשיבה שהיא גרושתו, בטענה, כי היא מתכוונת לצאת מן הארץ לחודש ימים ולנטוש את בתם הקטינה ללא הסכמתו.

2. הבקשה הוגשה כבקשה לסעד זמני, לשמירת מצב קיים בהתאם לתקנות להסדרי התדיינות וסכסוכי משפחה (הוראה שעה) תשע"ו – 2016 (להלן: "התקנות").

3. בית משפט עת נדרש לבקשה שהוגשה אתמול, לא ראה לנכון ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ במעמד צד אחד, אך יחד עם זאת ומפאת הזהירות, ראה לנכון לקבוע את הישיבה לדיון בפניו להיום תוך שהורה למבקש להמציא הבקשה וההחלטה למשיבה במסירה אישית, אתמול עד לשעה 14:00.

4. המשיבה התייצבה היום לדיון ומסרה, כי לא בוצעה לה המצאה אישית של הבקשה וההחלטה, אלא קיבלה מסרון ובו צילום ההחלטה ולא ידעה כלל על מה מדובר. אציין כי לא הוגש בפניי אישור מסירה מטעם המבקש המעיד אחרת.

5. המשיבה מסרה לגופם של דברים כי לצדדים 4 ילדים, מתוכם 3 נמצאים במשמורת האב ובת קטינה בת 8 נותרה במשמורתה שלה, כאשר הסדרי השהייה אצל האב אינם קבועים, אך בדרך כלל מדובר על פעמיים בשבוע כולל לינה וסוף שבוע שני לסירוגין כולל לינה. המשיבה מסרה, כי התארגנה באמצעות חברה שאף התייצבה איתה לדיון לקראת נסיעתה לחו"ל. לדבריה, מדובר בהגשמת חלום שהיא רוקמת מזה 10 שנים, כאשר אין לה כל כוונה לעזוב את הארץ לצמיתות ו/או לתקופה ארוכה אלא מדובר על נסיעה לזמן קצוב של שלושה שבועות ובמהלכה יתקיימו זמני שהייה של הקטינה אצל אביה ובנוסף בימים שבהם הקטינה אמורה לשהות אצלה, הרי שהיא מצאה סידור ראוי לקטינה, הן בעזרת חברתה והן בעזרת אמה ועל כן שאין כל מקום לעכב יציאתה מן הארץ ומדובר בבקשה שכל מטרתה למרר את חייה, לעצור את חייה, למנוע ממנה להגשים חלום והכל על רקע סכסוך הגירושין, הכל כאשר אשת המבקש היום, היא גם באת כוחו ועורכת דין במקצועה המסייעת לו במאבק כנגדה.

6. המבקש טען כי המשיבה החליטה לעשות דין לעצמה, אינה משתתפת איתו בהוצאות חריגות של הילדים, מתכוונת לנטוש את הקטינה לתקופה של שלושה שבועות עד חודש ימים ללא שמצאה סידור הולם לקטינה, ללא שהסדירה צהרון מראש וללא שהסכימה כי בחודש זה לא ישלם דמי מזונות עבור הקטינה.

7. תקנה 11(ג) לתקנות קובעת כי בכפוף לאמור בהם יחולו על בקשה לסעד זמני סדרי הדין הכלליים. משכך, יש לבחון בנסיבות העניין האם עלה בידי המבקש להניח תשתית מתאימה שמצדיקה עיכוב יציאתה של המשיבה מן הארץ. במסגרת הדיון בבקשות מסוג זה, קבועה בתקנה 384 לתקנות סדר הדין האזרחי, בה נרשם כי בית משפט רשאי ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהמשיב או המשיבה עומדים לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין.

8. זה המקום לציין כי על פי תקנה 18(א) לתקנות בכל מקום שבו הוראה סותרת אמורים להמשיך לחול סדרי הדין הנהוגים בערכאה השיפוטית.

9. העובדה שהחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה והתקנות הוסיפו את האפשרות לעתור ולבקש בקשה לסעד זמני לשמירת מצב קיים ולעיכוב יציאה מן הארץ, אין משמעותה כי ישתנו סדרי בראשית או כי נעשה שינוי באיזון המהותי בין האינטרסים ובין הזכויות המתנגשות כאשר בית משפט נדרש לבקשת עיכוב יציאה מן הארץ. הפסיקה קובעת בהקשר זה של בקשות עיכוב יציאה מן הארץ,  כי על בית משפט לנהוג בזהירות את הוא נדרש לבקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד משיב וזאת בשעה שמדובר בזכות חוקתית המעוגנת בחוק היסוד כבוד האדם וחירותו (ראה: סעיף 6 לחוק היסוד וראה בג"צ 3914/92  לב נ' בית דין רבני אזורי תל אביב, פ"ד מח(2) 491, 503 עד 507). על פי הפסיקה, אמת המידה החוקתית הראויה היא כי ניתן לעכב יציאה מן הארץ של בעל דין אם קיים חשש כן ורציני כי יציאתו של בעל הדין מישראל תסכל או תכשיל את ההליך השיפוטי או תביא למניעת ביצועו של פסק הדין.