לפניי בקשת רשות ערעור המופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא השופטת ד' ברלינר, כבוד סגן הנשיא השופט ז' המר וכבוד סגנית הנשיא השופטת ב' אופיר-תום) בע"א 2992/02 במסגרת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד' מארק-הורנצ'יק) בת.א. 43662/99 אשר קיבל את תביעתם של המבקשים.
עיקרי העובדות כפי שהובאו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי
1. ביום 24.8.1986 נחתם הסכם שותפות בין קלמן וינטרוב ז"ל (להלן: וינטרוב), יוחנן אקרמן, המשיב (להלן: אקרמן או המשיב) ויורם שריג (להלן: שריג), מצד אחד, לבין צבי וידבסקי, המבקש 1 (להלן: וידבסקי או המבקש), מצד שני, ובו הוסכם על הקמת חברה בשם "אושר הפקות דפוס בע"מ" (להלן: החברה המשותפת) אשר עיסוקה המרכזי יהיה הפקות דפוס, בעיקר של ספרי קודש.
2. ביום 17.1.1988 נחתם הסכם בין הצדדים, שלפיו העבירו וינטרוב, אקרמן ושריג את זכויותיהם בחברה המשותפת אל וידבסקי, תמורת סכום של 379,789 $.
3. לימים נתגלעה מחלוקת בין הצדדים בנוגע להסכם השותפות, וזו הועברה להכרעתו של בורר. ביום 8.11.1992 נערך הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק בוררות וזה אושר על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. מאחר שוידבסקי לא מילא אחר ההתחייבויות שאותן נטל על עצמו בהסכם הפשרה, ננקטו כנגדו פעולות אכיפה שונות בלשכת ההוצאה לפועל. בסופו של דבר הגיעו הצדדים להבנות נוספות בכתב, במסגרת מסמך שנחתם ביום 7.8.1994.
4. תוקפו של המסמך מיום 7.8.1994 היה מותנה בתשלום סכום של 207,000 $ על ידי וידבסקי, ולתשלום זה ערבה אשתו, המבקשת 2. בד בבד הוסכם כי תירשם משכנתא על דירת המבקשים לטובת וינטרוב, אקרמן ושריג. עם כניסת מסמך זה לתוקף, היה על וינטרוב, אקרמן ושריג לקיים מספר התחייבויות כלפי וידבסקי, לרבות החזרת מונטאז'ים (1,360 פלטות אשר שימשו להדפסת ספרי הקודש), לאחר שעבודם לטובתם והמחאת זכויות התביעה של השלושה כנגד חברת "תפוצה" ודוד זילברשלג בסכום של 461,439 ש"ח. כמו כן היה על וידבסקי לשלם את יתרת החוב ב-50 תשלומים חודשיים. לתשלומים אלה ערבה המבקשת 2. פיגור בפירעון סכום זה אמור היה לגרור חיוב בתשלום פיצוי מוסכם בסך של 100,000 $.
5. המבקשים טענו כי הם שילמו את הסך של 207,000 $ ולפיכך המסמך מיום 7.8.1994 נכנס לתוקף, אלא שלאחר מכן המשיב לא עמד בהתחייבויותיו, לא השיב את המונטאז'ים ולא המחה את זכויות התביעה כנגד חברת "תפוצה" וזילברשלג לטובת המבקשים. כמו כן אין חולק כי המבקשים לא שילמו את יתרת החוב.
6. ביום 9.7.1998 הגיש אקרמן ללשכת ההוצאה לפועל בבת-ים בקשה נגד המבקשים למימוש המשכנתא הרשומה על דירתם. בעקבות זאת, ביום 26.4.1999 הגישו המבקשים את התביעה נשוא בקשה זו לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, ובה עתרו שבית המשפט יצהיר כי הם אינם חייבים סכום כלשהו למשיב, כי החוב שהובטח במשכנתא נפרע במלואו וכי למשיב לא קמה זכות להגיש את שטר המשכנתא שנעשה לטובתו על ידם לביצוע.
7. המבקשים טענו כי המשיב לא היה זכאי לבקש את מימוש המשכנתא מכיוון שהוא עצמו לא קיים את התחייבויותיו על פי ההסכם מיום 7.8.1994 ואשר קיומן היה תנאי לביצוע המימוש, ומכל מקום, מלוא חובם למשיב שולם על דרך קיזוז. בנוסף, המשכנתא מבטיחה חוב כלפי שלושה נושים, אשר המשיב הוא רק אחד מהם, כך שבכל מקרה חלקו בחוב הנטען הוא רק 20.7% (ולא 50% כנטען על ידו).
המשיב טען כי המסמך מיום 7.8.1994 אינו בגדר "הסכם" כי אם טיוטא בלבד, וכי ההסכם היחיד המחייב את הצדדים לעניין חובם של המבקשים הוא שטר המשכנתא והסכם ההלוואה והשעבוד המצורף אליו. מבלי לגרוע מטענה זו טען המשיב באשר לזכויות התביעה שלא הומחו כי חובה של חברת "תפוצה" מגיע לו, מאחר שהוא מימן את הוצאות ההליכים וזכויות התביעה נגד זילברשלג אינן בנות המחאה מאחר ומקורן בחוב אישי כלפיו.
פסק הדין של בית משפט השלום
8. בית משפט השלום קבע כי המסמך מיום 7.8.1994 הוא הסכם מחייב. הוא ביסס מסקנה זו על העובדה שכל הצדדים חתמו על נוסח זהה של המסמך (אם כי בעותקים שונים), דבר שמעיד על גמירות דעת של כל הצדדים להתקשר בהסכם. במצב דברים זה, נקבע כי המשיב לא עמד בנטל המוטל עליו להראות כי מדובר בטיוטה בלבד ולא בהסכם מחייב. בנוסף, עדותם של שריג ושל עו"ד רייטר (ששימש כב"כ המשיב במועד הרלוונטי), כמו גם מסמכים שהוצגו בפני בית המשפט, תמכו בעדותו של המבקש בדבר מעמד המסמך והנסיבות שהובילו לחתימתו. לנוכח מסקנה זו בחן בית משפט השלום את השאלה האם המשיב הפר את התחייבויותיו כלפי המבקש, ואם כן מה משמעותה ותוצאותיה של הפרה זו.
בית משפט השלום דחה את טענת המשיב לפיה המונטאז'ים לא היו ברשותו או בשליטתו ומכאן הסיק כי אי העברת המונטאז'ים מהווה הפרת ההסכם. ברם, המבקשים לא הוכיחו את ערכם הכספי של המונטאז'ים ולכן קבע בית משפט השלום כי לא ניתן לקזז את הסכום מחובם של המבקשים שבעטיו הוגשה הבקשה למימוש משכנתא.
חובותיהם של חברת "תפוצה" ושל זילברשלג כלפי המשיב נגבו במסגרת הליכי הוצאה לפועל. בסופו של יום נסגר תיק ההוצאה לפועל בפשרה על סך של 150,000 ש"ח, בעוד סכום החוב המלא עמד על 461,439 ש"ח. המשיב לא העביר את הכספים אל המבקשים ואף לא הפחית את הסכום מן החוב המובטח במשכנתא. מכאן קבע בית משפט השלום שנגרם למבקשים נזק כספי בסך 461,439 ש"ח, שאותו ניתן לקזז מסכום החוב לאקרמן בהיותו נובע מאותה עסקה.
בית משפט השלום קיבל את עמדת המבקשים לפיה אקרמן הוא שהפר את ההסכם וסיכל את יכולתם לפרוע את החוב המובטח במשכנתא ולכן אין הוא זכאי לסכום הפיצוי המוסכם, ובכל מקרה קבע כי המבקשת 2 אינה ערבה לפיצוי המוסכם.
בנוסף, בית משפט השלום קיבל את טענת המבקשים בהסתמך על סעיף 28 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) לפיו כאשר חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על אי קיומו. נקבע כי הוכח שהבסיס להתחייבות המבקש לשלם לנושיו את הסכומים שאותם לקח על עצמו (פרט לתשלום הראשון) היה אפשרותו לקבל הכנסות משני מקורות: הדפסת ספרי הקודש באמצעות המונטאז'ים וגביית חובם של זילברשלג וחברת "תפוצה".
בסופו של דבר, קיבל בית משפט השלום את תביעת המבקשים וקבע כי המשיב אינו זכאי לבקש את מימוש המשכנתא על דירת המבקשים וכי אין הם חבים בסכום כלשהו למשיב. כפועל יוצא הורה בית משפט השלום על סגירת התיק בהוצאה לפועל.
9. המשיב ערער לבית המשפט המחוזי ובמסגרת ערעורו ביקש גם להוסיף ראיות חדשות, ואילו המבקשים הגישו ערעור שכנגד.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי