דחיית בקשת האישה שלא לגרש את הבעל המכה מהארץ בהיותו אזרח זר

העותרת מבקשת להורות למשיבים (להלן: משרד הפנים או המשיבים) לשנות את החלטתם להפסיק את ההליך המדורג לקבלת אזרחות של בעלה, העותר 2, ולבטל את החלטתם להורות כי העותר 2 יעזוב את הארץ. החלטת משרד הפנים ניתנה לאחר שבמשך שנות נישואיהם (קרוב ל-8 שנים), חזרה העותרת ופנתה למשטרה, לבית המשפט לענייני משפחה ולמשרד הפנים, התלוננה על אלימות של העותר כלפיה וביקשה כי ההליך יופסק והעותר יורש מהארץ. משרד הפנים נענה לבקשה, וכל פעם, לאחר שניתנה לעותר החלטה על הפסקת ההליך המדורג וגירושו מהארץ, חזרה בה העותרת, פנתה שוב למשרד הפנים, טענה כי השלימה עם העותר וביקשה לחדש את ההליך המדורג. בפעמים הקודמות נענה לכך משרד הפנים. הפעם, לאחר תלונה נוספת במשטרה על אלימות והוצאת צו הגנה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, סרב משרד הפנים לחדש את ההליך המדורג והורה על גירושו של העותר מהארץ. זו בתמצית העתירה שלפניי.

1.      העובדות שלעניין

העותרים נישאו זה לזו בנישואין אזרחיים ביום 5.10.2000. העותרת היא אזרחית ישראלית והעותר אזרח רומני. העותר נכנס לישראל על פי הזמנת העותרת ביום 18.1.01. העותרים פנו למשיבה בבקשה להעניק לעותר 2 מעמד של אזרח ישראלי. המשיבים החלו בהליך מדורג לקבלת אזרחות עבור העותר 2. במהלך השנים פנתה העותרת למשיבים מספר פעמים, כפי שיפורט, בבקשה להפסיק את ההליך המדורג בשל אלימות של העותר 2 כלפיה. העותרת פנתה מספר פעמים לקבלת צו הרחקה כנגד העותר 2, ובית המשפט הוציא צווי הרחקה לבקשתה. בהזדמנות אחת לפחות הזעיקה העותרת את המשטרה והעותר נלקח לחקירה. בכל פעם חזרה ופנתה העותרת למשיבים ולבית משפט לענייני משפחה, טענה כי ההדורים יושבו וביקשה לחזור ולחדש את ההליך המדורג. בכל הפעמים הקודמות נעתרו לכך המשיבים. ההחלטה האחרונה של המשיבים, שוב בעקבות הודעת העותרת על אלימות מצד העותר 2, הייתה שלא לחדש את ההליך המדורג ולהורות על הרחקתו של העותר 2 מישראל. על כך העתירה. העותרת אינה מכחישה את הפניות למשיבה ולבית המשפט לענייני משפחה, אך לטענתה היחסים בינה לבין בין זוגה כיום מתנהלים על מי מנוחות.

להבהרת התמונה תפורט השתלשלות העניינים ממנה עולה כי העותרת חוזרת ופונה בבקשות להפסקת ההליך המדורג, המשיבים נענים, העותרת חוזרת בה מהבקשה והמשיבים חוזרים ופותחים את ההליך המדורג וחוזר חלילה.

1.      לאור בקשת העותרים לפתוח בהליך מדורג, קיבל העותר ביום 21.3.01 אשרת ב/1 בתוקף עד ליום 31.3.02. ביום 8.8.02 קיבל העותר אשרת ב/1 נוספת בתוקף עד ליום 31.1.03 והעותרים החלו בהליך מדורג.

2.      לא חלפו חודשיים מיום קבלת האשרה, ביום 10.10.02 פנתה העותרת למשרד הפנים, הודיעה כי העותר עזב את הבית וביקשה כי לא יינתנו לו אשרות.

3.      לאחר חודשיים נוספים שוב פנתה העותרת למשרד הפנים, ביום 5.1.03 והודיע כי היא והעותר חיים ביחד וביקשה לבטל את הודעתה הקודמת. בעקבות בקשה זו קיבל העותר אשרת ב/1 בתוקף עד ליום 11.8.03. אשרה זו הוארכה ביום 21.8.03 עד ליום 31.12.03, ושוב הוארכה עד ליום 31.7.04, ולאחר מכן עד ליום 31.1.05.

4.      ביום 13.7.04 פנתה העותרת למשרד הפנים וטענה כי בעלה, העותר, מכה אותה. נראה כי משלב זה והלאה התלונות חוזרות ונשנות, ואליהן מצטרפות פניות לבית המשפט לענייני משפחה וכן למשטרה.  העותרת הגישה באותה הזדמנות תלונה למשטרה והוצא כנגד העותר צו הרחקה. לאור האמור הודיע משרד הפנים לעותרים ביום 20.7.04 על הפסקת ההליך המדורג.

5.      ביום 25.7.04 פנתה העותרת שוב ללשכת משרד הפנים והודיע כי סלחה לעותר ושבה אליו. ביום 2.3.05 קיבל העותר אשרת ב/1 בתוקף עד ליום 30.9.05. ביום 19.12.05, על אף הזמן שחלף הוארכה לעותר אשרת ב/1, ולא ניתנה לו אשרת א/5 וזאת בשל התרשמות שלילית של נציגי משרד הפנים מהקשר בין בני הזוג.

6.      ביום 30.8.06 פנתה שוב העותרת למשרד הפנים והודיעה כי העותר שוב עזב את הבית וביקשה כי יגורש לאלתר. בעקבות זאת נערך לעותר שימוע ביום 31.8.06 בו הודה העותר כי הוא והעותרת אינם חיים ביחד. במועד זה נמסר לו ע"י המשיב 1 מכתב כי ההליך המדורג הופסק ועליו לצאת את הארץ.

7.      שוב, בחלוף מספר ימים, ביום 4.9.06, פנתה שוב העותרת ללשכת משרד הפנים, טענה כי היא והעותר חזרו זו לזה וביקשה לבטל את פנייתה הקודמת. לאור השתלשלות העניינים שתוארה לעיל, הועבר עניינם של העותרים להחלטת וועדה לשכתית, שהחליטה כי ההליך המדורג של העותרים יופסק. העותרים ערערו על החלטה זו (הערעור הוגש ביום 11.9.06).  ביום 21.9.06 הוחלט ע"י ראש דסק צפון כי ההחלטה בעינה עומדת וכי העותרים רשאים להגיש בקשה חדשה שתדון על פי הנהלים. העותרים פנו שוב לוועדה הלשכתית, שהחליטה ביום 18.12.06 כי העותרים יוכל להתחיל בהליך המדורג מחדש. 

8.      ביום 9.7.07 פנו העותרים בבקשה להאריך את אשרת העותר. ביום 14.10.07 אושרה לעותר אשרת א/5 בכפוף לבחינה מעמיקה של הקשר בין בני הזוג.

9.      ביום 2.12.07 פנתה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה וביקשה צו הגנה כנגד העותר. בתצהיר שצורף לבקשה, ציינה העותרת כי העותר נוהג כלפיה באלימות כל הזמן ואף פרטה מקרה בו ביום 30.11.07 נהג כלפיה העותר באלימות, עד שנאלצה לקרוא למשטרה. על פי התצהיר העותר נעצר על ידי המשטרה. העותרת הגישה תלונה למשטרה באותו מועד. בתצהיר העותרת פירטה כי מדובר הן באלימות פיזית, הן באיומים מילוליים. העותרת הוסיפה כי מדובר במכות יבשות כך שלא נזקקה לטיפול רפואי. העותרת ציינה כי זו הפעם השנייה שמתבקש צו הגנה, אך לא היה בידה את מספר התיק הקודם בעניין זה.

10.  העותרת המציאה למשרד הפנים את החלטת בית משפט לענייני משפחה שהוציא צו הרחקה כנגד העותר בגין אלימות לששה חודשים. העותרת חזרה וביקשה כי העותר יגורש. בשימוע שנערך לעותר בעקבות הדברים התברר כי לא קיים קשר זוגי בין העותרים. לאור הדברים, ולאור  צו ההרחקה שתוקפו היה לחצי שנה, החליטו המשיבים להפסיק את ההליך המדורג (בפעם השלישית!). ביום 10.12.07 שוב נמסר לעותר מכתב לפיו ההליך המדורג הופסק ועליו לצאת את הארץ. העותרת הוזמנה למשרד הפנים ביום 12.12.07 לצורך ביטול אשרת העותר, אך לא הופיעה.

11.  ביום 13.12.07 פנתה ב"כ העותרים למשיבה בבקשה לאפשר לעותר להישאר בארץ עד פברואר 2008, בשל מצוקה כלכלית של העותרת ולצורך החזרת חובות. בשלב זה לא נטען כי בני הזוג חזרו לחיות ביחד. הבקשה נדחתה והודעה על כך נשלחה לב"כ העותרים ביום 18.12.07. העותרת שוב פנתה בבקשה לאפשר לעותר להישאר בארץ, וגם בקשתה זו נדחתה (6.1.08). ביום 15.1.08 נערך לעותר שימוע נוסף בו הצהיר העותר כי הקשר בינו לבין העותרת הסתיים והם חיים בנפרד. העותר אישר כי הוא יודע שעליו לצאת את הארץ. בבית הדין לביקורת משמורת חזר העותר על הדברים. העותר אישר שהיו מריבות בין בני הזוג, אך הוסיף כי: "נכון שהיו מריבות אבל כל הזמן חזרנו. החברות שלה ניפחו לה את הראש."

12.  לאחר חודשיים פנתה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה, ביום 14.2.08, והודיעה כי הצדדים השלימו ביניהם וביקשה ביטול של צו ההגנה. בית המשפט בהחלטתו מיום 17.2.08 הורה על ביטול הצו.

2.    שיקולי המשיבים בבקשות למתן אשרות לבני זוג - כללי

שיקול דעתה של המשיבה, באמצעות שר הפנים להורות על גירוש זרים מן הארץ הוא שיקול דעת רחב, כפי שחזר וקבע בית המשפט העליון. בבג"ץ 2355/98 ישראל סטמקה נ' שר הפנים,
פ"ד נג(2) 728, סוכמה ההלכה לענין זה. בעמ' 770 קבע  כב' השופט מ' חשין: