דחיית בקשות לעיכוב ביצועו של פסק דין לקיום חוב ואישור יציאת מן הארץ

           ראשיתה של הפרשה שבפנינו בתביעה אותה הגיש המשיב כנגד המבקש בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בתל אביב, בה טען כי המבקש חב לו סכום של 2,480,000 ש"ח, בגין הלוואה אותה קיבל המבקש מהמשיב. במסגרת התביעה הגיש המשיב בקשה לעיכוב יציאתו של המבקש מן הארץ. לאחר שנתקבלה במעמד צד אחד, נדונה הבקשה בפני רשמת בית משפט השלום ביום 13.7.2003, במעמד הצדדים (בש"א 171758/03). במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכמה, במסגרתה הודה המבקש בחוב נשוא התביעה, והתחייב לשלמו בתוספת סך של 500,000 ש"ח עבור שכר טרחת עורך דין. הסכמת הצדדים, אשר אושרה בחקירתו של המבקש באותו מעמד על ידי בית המשפט, קיבלה תוקף של החלטה (להלן: החלטת הרשמת).

           מספר שבועות לאחר מכן ביקש המבקש לחזור בו מן ההסכמה, וניסה במספר דרכים לתקוף את החלטת הרשמת, כאשר כל ניסיונותיו נדחו בערכאות השונות. טענתו העיקרית של המבקש הייתה כי הסכמתו לא הייתה הסכמת אמת, שכן ניתנה בשל איומיו של המשיב עליו ועל משפחתו.

           במסגרת זו דחתה רשמת בית משפט השלום ביום 6.8.2003 את בקשותיו של המבקש לבטל את החלטתה מיום 13.7.2003 ואת בקשתו לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ. ביום 20.8.2003 דחה בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ת' אברהמי) את ערעורו של המבקש על החלטתה של רשמת בית משפט השלום מיום 6.8.2003 בבקשה לביטול צו עיכוב היציאה.

           ביום 14.3.2004 דחה בית משפט השלום (כבוד השופט ד"ר ק' ורדי) את תובענתו של המבקש להצהיר על בטלותו של ההסכם שנתקבל במסגרת החלטת הרשמת. בית המשפט ציין בהחלטתו כי מדובר בהודאה ברורה בחוב, שנעשתה בבית משפט בפרוטוקול קצר ביותר בנוכחות אנשי עסקים ועורכי דין מנוסים.

           ביום 9.5.2005 דחה רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו את בקשתו של המבקש (בש"א 7903/05) לבטל את עיכוב היציאה מן הארץ שהוטל עליו בבית משפט השלום.

           ביום 11.5.2004 קיבל בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט צ' כספי) את תביעתו של המשיב, בהתבססו על הודאת המשיב בחוב, במסגרת החלטת הרשמת, וחייב את המבקש בסכום של 2,480,000 ש"ח, בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 500,000 ש"ח.

           בעקבות הגשת כתב אישום כנגד המשיב, החליט בית משפט השלום בתל-אביב-יפו ביום 15.2.2005 להיענות לבקשתו של המבקש והורה על עיכוב ביצוע פסק דינו מיום 11.5.2004, עד לגמר הדיון בערעור עליו.

           על החלטתו של רשם בית המשפט המחוזי מיום 9.5.2005 שלא לבטל את עיכוב יציאתו מן הארץ ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי. במקביל, הגיש המשיב בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום מיום 15.2.2005. בהסכמת הצדדים נדונו שני ההליכים במאוחד.

           ביום 1.2.2006 החליט בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ח' כבוב) להעניק למשיב רשות ערעור וקיבל את ערעורו על החלטת בית משפט השלום, ומנגד דחה את ערעורו של המבקש על החלטת רשם בית המשפט המחוזי. בית המשפט התבסס בפסק דינו על החלטת הרשמת, במסגרתה הודה המבקש בקיומו של החוב, וציין כי אין בהליכים הפליליים המתנהלים כנגד המשיב כדי להשפיע על ההליכים בעניינו של המבקש.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה חוזר ומעלה המבקש טענות למכביר, בעניין הסכמתו שנתקבלה בהחלטת הרשמת, בעניין סמכותו של בית משפט השלום לדון בתביעת המשיב כנגדו, בנוגע לפסלות בית המשפט המחוזי לדון בעניינו ובנוגע להליכים המתנהלים כנגד המשיב. בין שלל טענותיו של המבקש ניתן למצוא גם טענות הנוגעות לענייננו, לפיהן שגה בית המשפט המחוזי משביטל את ההחלטה לעכב את ביצוע פסק הדין כנגדו, ומשלא ביטל את עיכוב יציאתו מן הארץ.

           מנגד, סומך המשיב את ידיו על החלטותיהן של הערכאות השונות בעניינו של המבקש, וטוען כי אין מקום לקבל את בקשת רשות הערעור.

           דין בקשת רשות הערעור להידחות.

           כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. במקרה דנן, לא מצאתי מבין כל טענותיו של המבקש כל טענה המהווה עילה אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

           מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. בכל הנוגע להחלטה בדבר עיכוב ביצוע פסק הדין, קובע הכלל הרחב כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" וכי רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסק הדין. כך, למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות, כי באם לא יעוכב פסק הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח', פ"ד נ (1) 668 (1996); ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה, פ"ד נ (5) 403 (1997)).

           באשר לעניינו של המבקש - ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי ערעורו, ואפילו סברתי כי סיכוייו מאוזנים - הרי שכידוע, רק "בנסיבות בלתי רגילות, בעלות חומרה מיוחדת" יעכב בית המשפט את ביצועו של פסק דין לקיום חוב כספי (ראו, למשל, רע"א 1688/06 כרמלה נגר ובניה בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (טרם פורסם, 4.4.2006)). במקרה דנן, לא מצאתי כי נתקיימו נסיבות חריגות שכאלו. אמנם, לא ניתן להתעלם מן ההליכים הפליליים שנפתחו כנגד המשיב, לגביו נטען כי הוא "מלך השוק האפור", אולם יש לזכור כי חיובו של המבקש מתבסס על הודאתו בפני בית המשפט בדבר קיום החוב, בהיותו מיוצג על ידי עורך דין ולאחר שנחקר על הודאתו זו על ידי בית המשפט, שנתרשם מנכונותה.

           כך גם בכל הנוגע להחלטה בדבר עיכוב יציאתו של המבקש מן הארץ, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. טענתו המהותית היחידה של המבקש לעניין זה מופיעה רק בתגובתו לתגובת המשיב לבקשת רשות הערעור, מיום 8.5.2007, בה טוען המבקש טענה בעלמא, לפיה עליו לצאת את הארץ לצורך מימוש עסקה פיננסית עליה שקד, שכן נוכחותו האישית הינה הכרחית לצורך ביצוע עסקה זו. בנוגע לסיבה בגינה נדרשת נוכחותו האישית בעסקה זו, או ביחס לכל מידע אחר עליה, סתם המבקש ולא פרש. בנסיבות אלו, לא ניתן כמובן לקבל את בקשתו של המבקש להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

           אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

           המבקש ישאו בשכר טרחת עורך דינו של המשיב, בסך של 10,000 ש"ח.            ש"ח, בצירוף מס ערך מוסף כדין.

           ניתנה היום, כ"ז בתשרי תשס"ח (9.10.2007).