דחיית בקשות לאישור תובענה ייצוגית נגד תאגידי המים

פסק הדין מתייחס לשש בקשות אישור תובענות מנהליות כייצוגיות, שהוגשו נגד תאגידי המים והביוב בערים שונות. הדיון בבקשות האישור אוחד בהסכמת הצדדים ונשמע לפני כמקשה אחת.

בבקשות נטען, כי המשיבות גובות מע"מ בשיעור הקיים בעת תשלום החיוב או עם גמר מתן השירות, בעוד שעליהן לגבות את המע"מ במועד אספקת השירות. כתוצאה מכך, נאלצו המבקשים וצרכנים רבים אחרים לשלם מע"מ בשיעור של 17% במקום בשיעור של 16%, בגין שירותי מים וביוב שסופקו להם עובר ליום 1.9.12 (מועד בו שיעור המע"מ עלה ל-17%).

המשיבות טוענות, כי השירות הניתן על ידן הינו "שירות מתמשך שלא ניתן להפריד בין חלקיו", כהגדרתו בסעיף 29 (1א) לחוק מע"מ, ועל כן המועד לחיוב במס חל לגבי כל סכום ששולם בעת תשלום התמורה.

המחלוקת מתמקדת בשאלה העקרונית: אימתי חל החיוב במס ערך מוסף על הצרכן – האם במועד אספקת השירות או במועד תשלום התמורה. כפי שיוברר להלן, הפרשנות שמציעים המבקשים לחוק מס ערך מוסף היא שגויה.  המועד הנכון לחיוב במע"מ הוא מועד תשלום התמורה, ולכן אין מקום לאשר את התובענות הייצוגיות. 

רקע עובדתי בקצרה

1. המבקשים בכל בקשות האישור הינם בעלים או מחזיקים בנכסי מקרקעין, המתגוררים בתחומי פעילותן של המשיבות. המשיבות 1-6 הן תאגידי מים וביוב, שהוקמו בהתאם לחוק תאגידי המים וביוב, התשס"א – 2001 (להלן: "המשיבות" ו"חוק תאגידי מים"). המשיבה 7 היא רשות המיסים בישראל. המשיבות עוסקות באספקת שירותי מים וביוב לצרכנים מוסדיים ופרטיים בתחומי פעילותן.

תעריפי החיוב בגין שירותי מים וביוב נקבעים על ידי הרשות הממשלתית למים וביוב, ומחויבים לפי כמות המים הנצרכת בתקופת החיוב, הנמדדת באמצעות מונים, אשר התקנתם מהווה תנאי לאספקת שירותי מים וביוב.

בסעיף 2(א) לכללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב) תש"ע – 2009 (להלן: "כללי התעריפים") נקבע כדלקמן:

"(ב) חברה לא תגבה כל תשלום בעד שירותי מים וביוב שלא לפי התעריפים הנקובים בכללים אלה...או כל תשלום שהסמכות לקובעו נתונה בידי מועצת הרשות הממשלתית או כל תשלום שקבע בהתאם".