דחיית בקשה לצו ביניים המורה להפסיק בניה בבית ממול

1.       בקשה למתן צו ביניים המורה למשיב 2 להימנע מלהמשיך בבניית הבית ברחוב השקד 1 במוצא עילית עד להכרעה בעתירה, בגידרה עתרו המבקשים, בעלי הבית שממול, להורות כי היתר הבנייה מספר 22578 - שניתן על ידי המשיבה 1 ביום 13.11.06 - בטל.

2.       מנגד טענו המשיבים לדחייתה של העתירה על הסף מחמת שיהוי בהגשתה, המשיבה 1 הוסיפה וטענה למחיקתה של העתירה על הסף בשל קיומו של סעד חלופי ואי-מיצוי הליכים, והמשיבים טענו גם לגופה של הבקשה, כי הבנייה נעשית בהתאם להיתר הבנייה כדין וכי אין הצדקה להפסקתה.

3.       לטענת העותרים, חורג היתר הבנייה מתכנית המתאר המקומית מס' מ.י./920 שאושרה בשנת 2004 (להלן - התכנית), בחמישה עניינים. אלה הם:

א.       על-פי ההיתר ניתן להציב במיתחם נשוא העתירה שני בניינים, במקום בניין אחד על פי התכנית;

ב.       על-פי ההיתר נקבע הגובה המרבי לבניין ל- 7.85 מטר, במקום 7 מטר על-פי התכנית;

ג.       על-פי ההיתר ניתן לבנות את הבית במקביל לרחוב, במקום באלכסון על-פי התכנית;

ד.       בהיתר הבנייה לא סומנו עצים לשימור ואין בו התייחסות לעקירה ולשתילה של עצים בוגרים, בניגוד למתחייב על-פי התכנית;

ה.       בטרם מתן היתר הבניה לא מולאו דרישות התכנית לגבי עבודות פיתוח, גדרות וקיר מפריד.

4.       לטענת העותרים, בשבועות האחרונים הזדקר לנגד עיניהם הבית ההולך ונבנה על-ידי המשיב 2. מלכתחילה לא היה להם יסוד לחשוש שמא ניתן לו היתר בנייה שלא על-פי התכנית. על-פי הוראות גורמי האבטחה מגודר אתר הבנייה ביריעות ובפח מגולוון המתנשא לגובה, ובעטיים לא יכלו העותרים, לדבריהם, להבחין בחריגות הנ"ל, אלא רק בעת האחרונה.

          העותרים טוענים כי המשיבה 1 חרגה מסמכותה במתן היתר הבנייה בכך שהתירה למעשה שימוש חורג ונתנה הקלה בסטייה מן התכנית, מבלי שנתקיימו תנאי סעיף 149 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק).

5.       הצטברות הפגמים מעצימה את הפגיעה בעותרים, לפי טענתם, ומפאת הקושי להשיב את המצב לקדמותו בדיעבד, מן הראוי ליתן צו ביניים בשלב הזה, שלב מתקדם של בניית שלד הבית.

6.       המשיבים טוענים כאמור טענות מקדמיות לשיהוי והמשיבה 2 טוענת גם לקיומו של סעד חלופי ואי-מיצוי הליכים.

מיום מתן ההיתר - 13.11.06 - חלפו למעלה מ-15 חודשים. מעת תחילת העבודות, בחודש נובמבר 2007, חלפו כ-4 חודשים. די זמן והותר, עמד לעותרים, לטענת המשיבים, כדי לפעול למניעת הבנייה, והם לא עשו כן. מנגד, רשאי היה המשיב 1, לטענתו, להסתמך על היתר הבנייה בחלוף כל החודשים הארוכים הללו, כדרך שעשה, וגם השקיע טבין ותקילין על מנת לקדם את הבנייה.

7.       דומני כי לא יהיה זה צודק לזקוף לחובת העותרים את השיהוי שמיום מתן ההיתר. צודק בא-כוחם כי לא הייתה לעותרים סיבה לחשוש מפני היתר בנייה שלא על-פי התכנית. אשר לחודשים שחלפו למן תחילת העבודות, חלוקים באי-כוח הצדדים בשאלה עד כמה סיכל הפח המגולוון שמגדר את אתר הבנייה את האפשרות לראות נכוחה את מצב הדברים.

          לא ראיתי להכריע במחלוקת הזאת, כי לא על נושא השיהוי יקום או ייפול דבר בנושא העתירה, וגם לא ראוי שאכריע בו בגדרי עתירה זו, אלא ועדת הערר, כפי שאבהיר להלן.

8.       בא-כוח המשיבה 1 טען לאי-מיצוי ההליכים, מכיוון שבית משפט זה איננו ערכאת ערעור על הוועדה המקומית, אלא נועד להעביר תחת שבט הביקורת המינהלית את החלטות ועדת הערר המחוזית. כיוצא בזה, טען ב"כ המשיבה 1 כי מוטב היה לעותרים לפנות אל הוועדה המקומית על מנת שתעשה שימוש בסמכותה להוציא צו הפסקה מינהלי על-פי סעיף 224 לחוק, או צו הפסקה שיפוטי על-פי סעיף 239 לחוק.

9.       אכן, הנני סבור כי העתירה שהגישו העותרים תוך 'דילוג' על ועדת הערר המחוזית, כמוה כהגשת ערעור על פסק דין של בית משפט שלום היישר לבית המשפט העליון תוך 'דילוג' על בית המשפט המחוזי. כזאת לא ייעשה.

בעבר נדרשתי לעניין דומה בעת"ם (י-ם) 900/05 נס הרים - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה (ניתן ביום 9.2.07).

10.     סמכויות ועדת הערר המחוזית מעוגנות בהוראת סעיף 12ב לחוק: