דחיית בקשה לפסיקת הוצאות ללא הנמקה - דרך לא ראויה

השופט עמירם רבינוביץ

1.         בפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב (ת.פ. 540/05; השופטת אריאלה גילצר-כץ), אשר דחה  את בקשת המערערים (הנאשמים) לקציבת הוצאות בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - חוק העונשין  או החוק).

2.         אין מחלוקת, כי המשיבה (להלן - המדינה) הודיעה לבית הדין האזורי, כי החליטה לחזור בה מן האישום כנגד המערערים, וכי הודעה זו קבלה תוקף של פסק דין ביום 11.1.07.

3.         המערערים סברו, כי בנסיבות הקיימות זכאים הם, כי המדינה תשלם להם את הוצאות הגנתם מכח סעיף 80 לחוק העונשין והגישו בקשה לקציבת הוצאות אלה (להלן - הבקשה לפסיקת הוצאות). המדינה התנגדה לבקשה לפסיקת הוצאות והגישה את תגובתה לבקשה (להלן - תגובת המדינה). המערערים הגישו במקביל לבקשה לפסיקת הוצאות גם בקשה למחיקת "טענות אסורות" מתגובת המדינה.

4.         בית הדין האזורי דחה את הבקשה לפסיקת ההוצאות, במילים הבאות "על יסוד האמור בתגובה - אין צו להוצאות".

            בית הדין האזורי גם דחה את בקשת המערערים למחיקת "טענות אסורות" מתגובת המדינה במילים הבאות:

"לאחר שעיינתי בתגובת המאשימה ובבקשה זו לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה. לאחר שנמחק כתב האישום סיים בית הדין את מלאכתו".

5.         ערעור המערערים מכוון נגד שתי החלטות אלה. הטענה המרכזית של המערערים בערעורם היא, שהמדינה התרשלה התרשלות רבתי בהגשת כתב האישום נגדם, בכך שלא גבתה עדויות לא מהם ולא מן העובדים, דהיינו, כתב האישום לא היה מגובה מלכתחילה בתשתית ראייתית ראויה. כמו כן, עצם העובדה שהמדינה חזרה בה מכתב האישום בשלב "שאין להשיב לאשמה" מעידה על כך שמלכתחילה לא היה מקום להגיש כתב אישום נגד הנאשמים. לטענת המערערים, הם שלמו שכר טרחת עורך דין בסך 16,000 ש"ח (הכולל מע"מ), ויש להשיב להם את הוצאותיהם אלה.

6.         טענתה העיקרית של המדינה הייתה, כי המערערים הוזמנו לחקירה, אך התעלמו מזימונם זה, וכי בחקירה זו יכלו הנאשמים להציג את גרסתם. כמו כן רק במסגרת שמיעת עד המאשימה התגלו נסיבות, אשר יש בהן כדי לעורר ספק לעניין אשמת המערערים, ורק אז הוחלט על החזרה מכתב האישום נגדם. בנסיבות אלה, על פי הפסיקה אין מקום לפסוק הוצאות לזכות המערערים.

בנוסף לכך, טענה המדינה, כי בעת הגשת כתב האישום היו בפניה ראיות מספיקות להגשת כתב אישום שכללו: תיאור המקרה על ידי המפקח; פרטים מזהים של העובד; תעודת עובד ציבור משרד הפנים; נתון לפיו למערערים לא היה היתר העסקה לעובד הזר; נתון לפיו המערערים התנגדו לביקורת מפקחי המדינה.

7.         לאחר ששמענו טענות הצדדים הגענו למסקנה שדין הערעור להתקבל. בית הדין האזורי נימק דחיית הבקשה לפסיקת הוצאות במילים הבאות : " על יסוד האמור בתגובה - אין צו להוצאות". במילים אחרות, בית הדין האזורי "אימץ" את נימוקי המדינה לדחיית הבקשה לפסיקת הוצאות מבלי שחזר עליהם בלשונו שלו. אנו סבורים, שדרך מקוצרת זו אינה ראויה. אכן פסיקה מנומקת מחייבת התייחסות לטענות שני הצדדים תוך העמדתן זה כנגד זה והכרעה ביניהם. דבר זה לא נעשה במקרה זה.

            בדרך כלל, במקרה שכזה יש מקום להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי על מנת שינמק את החלטתו כנדרש. בנסיבות העניין, החלטנו שלא לעשות כן מטעמים של יעילות הדיון ולאור העובדה שכל הנתונים הנוגעים לדבר מצויים בפנינו.

8.         בית הדין האזורי גם התעלם מבקשת המערערים למחוק טענות מתגובת המדינה, למרות שאפשר שטענות אלה השפיעו עליו בהחלטתו לדחיית הבקשה לפסיקת הוצאות. משכך, בית הדין לא סיים את מלאכתו גם לעניין הבקשה ל"מחיקת טענות". זו בקשה בפני עצמה ולא ניתן להכריע גם בה ללא הנמקה מינימלית. הנימוק של "סיום מלאכה" לא מצדיק התעלמות מבקשה למחיקת "טענות אסורות" מתגובת המדינה לבקשה לפסיקת הוצאות. על כל פנים עם קבלת הבקשה לפסיקת הוצאות מתייתר הצורך להכריע בבקשה השנייה.

9.         נותר לנו איפוא להכריע בשאלת זכאותם של המערערים להשתתפות בהוצאות הגנתם. זכאות זו צריכה להיקבע על פי הוראת סעיף 80 לחוק העונשין שזו לשונו:

"80(א)            משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור".

במקרה הנוכחי, ראתה המדינה עצמה עם תחילת המשפט, שלא היה יסוד לאשמה. סוף מעשה זה עשוי להעיד על ראשיתו, כלומר, יתכן ובשקידה סבירה וראויה  ניתן היה להגיע למסקנה זו עוד לפני הגשת כתב האישום.

התוצאה של ההליך המשפטי לגבי המערערים הייתה, שהם נאלצו להסתייע בסנגור, שמן הסתם טרח לבנות את הגנתם של הנאשמים וחייבם בשל כך בשכר טרחת עורך דין.

נסיבות אלה על פניהן הן נסיבות שעל פי סעיף 80 לחוק מצדיקות פסיקת השתתפות המדינה בהוצאות המערערים, באשר כאמור הסתבר כבר בשלב "שאין להשיב לאשמה", כי אין בחומר הראיות די כדי להרשיע את הנאשמים, וכי קיימת סבירות מספקת שלמסקנה זו ניתן היה להגיע עוד בטרם הגשת כתב האישום (ראה לעניין זה :ע"פ 3770/05 עאצי מוחסין נ' מדינת ישראל, 25.12.06, סעיף 11 לפסק הדין).

10.       על פי לשונו של סעיף 80 לחוק קיים לבית המשפט שיקול דעת לקבוע, מהו הסכום שיש לפסוק במקרה זה. במקרה הנוכחי, הייתה למערערים תרומה מסוימת בהגשת כתב האישום נגדם, בעיקר בשל הימנעותם מלהתייצב לחקירה אליה הוזמנו, שאפשר שלו הופיעו אליה, הייתה מסייעת למדינה להגיע למסקנתה הנוכחית עוד בטרם הגשת כתב האישום.