דחיית בקשה לעיכוב ביצוע מאסר, וקבלת בקשה לדחיית רכיב הפיצוי למתלוננת - בגין אונס ומעשה סדום בקטינה.

           לפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים ש' דותן, צ' צפת וא' זמיר) בתפ"ח 7451-01-12 מיום 26.8.2013, וזאת עד למתן הכרעה בערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה על הכרעת הדין וגזר הדין. בית המשפט המחוזי גזר על המבקש עונש של חמש שנות מאסר בפועל והוטל עליו לפצות את המתלוננת בסכום של 100,000 ש"ח.

1.        ביום 14.3.2013 הורשע המבקש, על פי כתב האישום שהוגש בעניינו, בעבירות של אינוס ומעשה סדום בקטינה בת 16. בהתאם לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין, עד למועד האירוע המבקש עבד למחייתו כתקליטן באירועים. ביום 11.12.2011 עבד המבקש באירוע בר מצווה בו עבדה גם המתלוננת (ילידת 1995), אותה הכיר המבקש היכרות מוקדמת. המבקש הציע למתלוננת לעבוד עימו באירועים נוספים בעתיד, ואחר קבלת אישור מאימה של המתלוננת (שביקש בשל גילה הצעיר) הוחלט שהמתלוננת תצטרף אליו לאירוע חתונה שהיה קבוע ליום 22.12.2011. במועד אירוע החתונה הסיע המבקש את המתלוננת וארבעה עובדים נוספים ברכבו, מתל אביב לאולם האירועים בראשון לציון בו נערך האירוע. בסופו של האירוע, בסמוך לשעת 1:30 בלילה חזרו המתלוננת ויתר העובדים ברכבו של המבקש לביתם. לאחר שהעובדים האחרים ירדו מהרכב, נהג המבקש את הרכב למקום צדדי, הוציא את המתלוננת, שהייתה תחת השפעת אלכוהול, מהמושב הקדמי של הרכב והשכיבה במושב האחורי. בשלב זה החל המבקש לקיים עם המתלוננת (שהייתה בתולה עד לאותו אירוע) יחסי מין, עד שבשלב מסוים החלה לדמם מאיבר מינה כתוצאה מבקיעת קרום הבתולין. מיד לאחר שניגב המבקש את הדם, החל לקיים עימה מין אוראלי. בתום האירוע הסיע המבקש את המתלוננת לביתה ו"מסרה" לאימה. בהכרעת הדין נקבע כי הוכח שהמתלוננת שתתה במהלך האירוע כמות גדולה של משקאות אלכוהוליים, בין היתר בעידודו של המבקש, וכי בסופו של הערב, עת קיים עימה המבקש יחסי מין, הייתה נתונה תחת השפעת אלכוהול ומצבה - אשר הוגדר בהכרעת הדין כ"מצב של שיכרות" - מנע ממנה לתת הסכמה חופשית ליחסי המין.

2.        ביום 26.8.2013 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המבקש לחמש שנות מאסר בפועל, שנים עשר חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור כל עבירת מין שהיא פשע למשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר, וכן פיצוי כספי למתלוננת בסך של 100,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם העונש ההולם את מעשיו של המבקש במסגרת האירוע מושא הבקשה נע בין ארבע לשבע שנות מאסר. זאת, בין היתר בהתבסס על מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות בהן הורשע המבקש בנסיבות דומות, ובשיקולים שנגזרים מנסיבות ביצוע העבירות, ניצול לרעה של פער הגילאים בינו לבין המתלוננת ובמיוחד ניצול העובדה שהייתה במצב של שכרות, וכן הנזק הרב שנגרם למתלוננת כפי שעולה מתסקיר נפגעת העבירה שנערך בעניינה. לאחר מכן קבע בית המשפט כי העונש שיש להשית על המבקש במסגרת מתחם העונש שנקבע הוא חמש שנות מאסר. לצורך קביעה זו התחשב בית המשפט מחד בפגיעה הכלכלית שתגרם כתוצאה ממאסרו של המבקש, בעברו הנקי ובהתנהגותו החיובית במהלך המשפט כמו גם שיתוף הפעולה המלא מצידו עם רשויות האכיפה. מאידך, התייחס בית המשפט לצורך בהרתעת המבקש ולעובדה שהוא לא הפנים את פליליות מעשיו. לעניין הפיצוי בו חויב המבקש, נקבע כי על אף מצבו הכלכלי יש לתת משקל רב לפגיעה במתלוננת ולבכר מתן פיצוי על פני הטלת קנס כספי.

4.        המבקש הגיש ערעור על הרשעתו ועל גזר הדין שהושת עליו לבית משפט זה, ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר והפיצוי הכספי שהוטל עליו, היא הבקשה שלפניי. ראשית, טוען המבקש כי ישנו סיכוי גבוה לקבלת ערעורו על הכרעת הדין אשר יביא לזיכויו מכלל האישומים. לטענתו, אין מחלוקת כי המתלוננת לא הביעה התנגדות, בכל דרך שהיא, לקיום יחסי המין עימו, והעובדה שהיא ציינה בעדותה פרטים שוליים ביותר מהאירוע מלמדת כי היא אכן הייתה במצב של הכרה ומודעות. שנית, נטען כי התנהגות המבקש לאחר האירוע - ובפרט התייצבותו בתחנת המשטרה לבקשת אמה של המתלוננת, מבלי שזומן לחקירה - אינה התנהגות של מי שזה עתה ביצע עבירה פלילית. לחילופין, סבור המבקש כי גם אם ידחה בית המשפט את טענותיו לגבי עבירות האינוס, לכל הפחות קיים סיכוי למעלה מסביר שיתקבל ערעורו על הרשעתו בעבירת מעשה הסדום, שכן בית המשפט המחוזי לא דן בתשתית עובדתית נפרדת לעבירה זו, אלא שהרשעתו בה הצטרפה באופן אוטומטי להרשעתו בעבירת האינוס והתבססה אך על עדותה היחידה של המתלוננת. לחילופי חילופין, טוען המבקש כי יש להתחשב בסיכויי ערעורו על עונש המאסר. נטען כי מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים מצדיקה קביעת מתחם ענישה נמוך מזה שקבע בית המשפט המחוזי, ואף במסגרת המתחם שנקבע היה מקום לגזור על המבקש עונש ברף הנמוך ביותר של המתחם, היינו ארבע שנות מאסר. זאת, בהתחשב בנסיבות הקלות יחסית של ביצוע העבירה ובעובדה שלמבקש אין עבר פלילי. לאור האמור, בהתחשב בסיכויי הערעור שהגיש, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, סבור המבקש כי ישנו סיכוי גבוה ביותר להקלה משמעותית בעונשו אשר מצדיקה עיכוב ביצוע של גזר הדין. לכך מתווספת העובדה שלפי חוות הדעת המקצועית שהוגשה בעניינו של המבקש, מסוכנותו לטווח הארוך היא נמוכה והוא אינו סובל מבעיות של ויסות מיני או סטייה מינית כלשהי. כמו כן המבקש משוחרר בתנאים מגבילים מיום 27.2.2012, ובמהלך תקופה זו הוא מנהל אורח חיים תקין, עובד למחייתו במסגרת שהותרה לו ולא נרשמה לחובתו כל הפרה של תנאי שחרורו.

           לעניין הרכיב הכספי, נטען כי בית המשפט המחוזי בעצמו הכיר בפגיעה הכלכלית הקשה שתיגרם למבקש כתוצאה ממאסרו ולפיכך הפיצוי שהוטל עליו אינו מתקבל על הדעת. צוין כי עקב ההליכים המשפטיים המתנהלים נגד המבקש, נשללה ממנו האפשרות לחזור לעבוד כתקליטן, והוא נאלץ לעבוד בעבודות מזדמנות. עוד נטען כי נוכח השכר הזעום שהוא מרוויח בעבודתו ומאסרו הקרב, לצד המזונות שעליו לשם לאשתו אשר התגרשה ממנו בעקבות האירוע שבמוקד ענייננו, אין באפשרותו לגייס סכום כה גבוה לצורך פיצוי המתלוננת.

6.        המשיבה מצידה סבורה כי אין לעכב את ביצוע גזר הדין במקרה דנן. לעניין ההרשעה טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור של המבקש הם נמוכים, שכן מדובר בערעור על קביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. בית המשפט המחוזי אימץ פה אחד את גרסתה של המתלוננת בקובעו כי מדובר בעדות מהימנה אשר נתמכת בראיות אובייקטיביות, בעדויות נוספות של מי שהיו נוכחים באירוע החתונה, וכן במצבה הנפשי של המתלוננת מיד לאחר האירוע ואף בשלבים מאוחרים יותר כפי שעולה מתסקיר נפגעת העבירה שנערך בעניינה. המשיבה מבקשת להדגיש את התוצאות ההרסניות של מעשי המבקש על המתלוננת אשר ביצעה שני ניסיונות אובדניים ויש חשד כי היא סובלת מפוסט טראומה, הכל על פי התסקיר בעניינה. לעניין גזר הדין, המשיבה הצהירה בפניי כי בכוונתה להגיש ערעור על קולת העונש שנגזר על המבקש.

7.        כידוע, נקודת המוצא היא כי נאשם שהושת עליו עונש מאסר בפועל יחל בריצוי העונש באופן מיידי, ואין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי להצדיק עיכוב ביצוע של גזר הדין. זאת, בפרט כאשר אין מדובר בתקופת מאסר קצרה ובעבירות קלות (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241, 267 (2000) (להלן: הלכת שוורץ)). בבסיס הלכה זו עומד האינטרס הציבורי באכיפה אפקטיבית של החוק ושמירת אמון הציבור במערכת האכיפה. לפיכך, עיכוב ביצוע עונש מאסר יתאפשר רק בקיומן של נסיבות אשר משקלן עולה על משקלו של האינטרס הציבורי האמור (ע"פ 4443/10 פלוני נ' מדינת ישראל (21.6.10)). במקרה דנן, מצאתי כי אין הצדקה לחרוג מן הכלל האמור ולעכב את ביצוע עונש המאסר. להלן יפורטו הנימוקים לכך.

8.        ראשית, עומדים לחובת המבקש חומרת העבירות בהן הורשע ואורכו של עונש המאסר שהושת עליו אשר מלמד על מעשים חמורים למדי. מדובר במעשים שעניינם ניצולה המיני של נערה בת 16, שעה שאינה שולטת בגופה ומתקשה לבטא את רצונותיה, והכל בהתאם לקביעות בית המשפט המחוזי ולגרסת המתלוננת שאומצה על ידו במלואה. ברי כי שיקולים אלו מחזקים את עוצמת האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של העונש.

9.        אשר לסיכויי הערעור על הכרעת הדין, ערעורו של המבקש נשען על אדנים עובדתיים במהותם. הרשעתו של המערער הסתמכה ברובה על עדותה של המתלוננת תוך קביעה כי מדובר בעדות מהימנה, אשר זוכה לחיזוקים שונים מעדויות נוספות אותן מצא בית המשפט מהימנות גם כן. חיזוק נוסף נמצא בחולשות בעדותו של המבקש, שנתפסה כבלתי אמינה על ידי בית המשפט. בהתאם להלכות המנחות בנושא, יש לתת משקל נמוך יותר לערעורו של המבקש עיכוב ביצוע המבוסס על טענות שבעובדה, בפרט כאשר אלה יוצאות נגד ממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית בהתבסס על עדים מהם התרשמה באופן בלתי אמצעי. בענייננו, אל מול טענות המבקש עומד פסק דין מנומק של בית המשפט המחוזי, אשר מתייחס בזהירות רבה לעדויות שהובאו בפניו תוך ניתוחו ובחינת חיזוקים נוספים בעת הצורך. מעצם טיבן, סיכוין של טענות אלו להתקבל במסגרת ערעור הוא נמוך יותר.

9.        אשר לערעור על גזר הדין, בית המשפט התייחס בהרחבה ובפירוט ראוי לציון את הנסיבות שמעלה המבקש בטיעוניו להקלה בעונשו. כמו כן, יש לקחת בחשבון את הצהרת המשיבה כי בכוונתה להגיש ערעור על קולת העונש, מה שעשוי להביא להארכת עונש המאסר אם יתקבל ערעורה. בהינתן עובדות אלו, ונוכח ההתערבות המצומצמת של ערכאת הערעור שעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, דומה כי על פניו, סיכויי הערעור של המבקש על גזר הדין אינם מן הגבוהים ביותר. מבלי להביע עמדה מחייבת בנושא, אציין כי גם אם מדובר בערעור שאינו משולל יסוד, בהינתן הרשעותיו החמורות של המבקש, הסיכוי שהוא יסיים לרצות את עונשו בטרם יינתן פסק דין בעניינו אינו גבוה באופן המצדיק עיכוב ביצוע גזר הדין.

10.      לסיכום נקודה זו, אורך מאסרו של המבקש, חומרת המעשים המיוחסים לו וסיכויי הערעור, מטים את הכף לטובת דחיית הבקשה ואכיפה מיידית של עונש המאסר. זאת, על אף עברו הנקי והתנהלותו החיובית של המבקש במהלך המשפט ובמסגרת שחרורו בתנאים מגבילים. שיקולים אלו אינם יכולים לבדם להוות הצדקה לסטייה מהכלל של אכיפה מיידית של הדין (הלכת שוורץ, עמ' 280).

11.      לעניין הפיצוי בו חויב המבקש, התוצאה היא מעט שונה. על אף האינטרס הציבורי אשר מושך לאכיפה מיידית של גזר הדין בכללותו, יש מקום להבחין בין עונש מסוג מאסר לבין עונש מסוג פיצוי כספי אשר נושא מאפיינים אזרחיים מובהקים (רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418, 456-465 (2002); ע"פ 7957/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 3 (23.9.08)). השיקולים בדיון בבקשה לעיכוב ביצוע עונש פיצויים דומים לשיקולים בבקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין אזרחי, דהיינו מאזן הנוחות וסיכויי הערעור (ע"פ 10221/06 ג'ורן נ' מדינת ישראל (11.6.07); ע"פ 9623/07 ברקאי נ' מדינת ישראל, פס' 6 (10.1.08)). כמובן שאין להקל ראש בחשיבותו של הפיצוי הכספי, אולם במסגרת שאלת מאזן הנוחות יש מקום לתת משקל רב לנסיבותיו האישיות של המבקש לעניין זה. על כן, בהתחשב במצבו הכלכלי והמשפחתי של המבקש, ועל אף הפגיעה החמורה במתלוננת אשר לא נעלמה מעיני ולו לרגע, מצאתי כי האיזון הנכון בין שיקולים אלו מצדיק את עיכוב תשלום מחצית סכום הפיצוי שנפסק עד להכרעה בערעור, וזאת מבלי לנקוט עמדה לעניין סיכויי הערעור על גובה הפיצוי שנפסק.

           אשר על כן, הבקשה לעיכוב עונש המאסר נדחית, ואילו הבקשה לעיכוב תשלום הפיצוי מתקבלת בחלקה כאמור בפסקה 11.

           המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 26.10.2013, עד לשעה 10:00, בימ"ר ניצן, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון, ועותק מהחלטה זו. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377, 08-9787336.

           ניתנה היום, י' בחשון תשע"ד (14.10.13).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   עכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,   www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: