דחיית בקשה לסילוק על הסף של תובענה ייצוגית להשבת קנסות חניה

                                                    (בבקשה לסילוק על הסף)

1.         המשיב הגיש לבית המשפט לעניינים מנהליים תובענה ובקשה לאישורה כייצוגית, המהווה המשך להליך קודם שהתנהל בין הצדדים בת"צ 3955-04-12 (להלן: " התובענה הקודמת"). בתובענה הקודמת טען המשיב, כי עיריית חולון (להלן: " המבקשת" או " העירייה") מטילה באופן שיטתי קנסות בגין חניית רכב על המדרכה שלא כדין, בסמוך לבית עסקו ברח' המרכבה 19 בחולון, למרות שמדובר ברחבת חניה ולא במדרכה (להלן: " רחבת החנייה").

2.         ההליך הקודם הסתיים בפשרה והתובענה נמחקה, לאחר שהעירייה הצהירה כי תחדל ממתן דו"חות חניה ברחבת החנייה ומהליכי גבייה, ותשיב את הכספים שנגבו לתקופה של 7 שנים שקדמו להגשת התובענה לכל מי ששילמו את קנסות החניה.

3.         בתובענה הנוכחית טוען המשיב, כי המבקשת לא פעלה בהתאם להסכמות ולהתחייבויותיה השלטוניות, לא השיבה את הכספים, ממשיכה לתת דו"חות חניה במקום וממשיכה בהליכי גביה כנגד המשיב וחברי הקבוצה. המשיב טען בתובענה ובבקשה לאישור, כי הפרת התחייבותה של המשיבה מהווה עילה מספקת לתובענה חדשה ולהכרה בה כייצוגית.

הבקשה לסילוק על הסף

4.         העירייה הגישה בקשה לסילוק על הסף של התובענה ושל הבקשה להכיר בה כייצוגית. בבקשת הסילוק ובסיכומיה בכתב טענה העירייה, כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה, בין היתר משום שסעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות קובע, כי לא ניתן לחייב את הרשות בהשבה לגבי תקופה העולה על שנתיים שקדמו להגשת הבקשה לאישור. לפיכך, יש לדחות על הסף מחמת התיישנות את כל חלקי התביעה הנוגעים לחמש מתוך 7 השנים של התקופה הנתבעת. 

5.         לדברי המבקשת, הסכמתה בתובענה הקודמת להשבת קנסות שנגבו במהלך 7 שנים, ניתנה לפנים משורת הדין, מתוך תחשיב כלכלי הנובע מהערכת מספר הדו"חות שניתנו ("ערך מטרד"), אך העירייה שינתה את מצבה לרעה לאור ההסכמה הקודמת, שכן פנתה למקבלי הדו"חות והודיעה כי תסכים להשבה, ואף השקיעה מאמץ באיתור ובזיהוי הדו"חות שניתנו, המסתכמים ב-135 דו"חות. המבקשת ציינה כי אמנם התהליך נמשך זמן רב, אך העירייה התכוונה ופעלה בהתאם להסכמה אליה הגיעה בתובענה הקודמת, ולכן התובענה הנוכחית הפכה לאקדמית בלבד, כמפורט בתצהירו של מנהל אגף הפיקוח העירוני שצורף לבקשה לסילוק על הסף.

6.         המבקשת טענה עוד, כי בקשת האישור אינה נופלת בגדר הנושאים המנויים בתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, בין היתר משום שקנס המוטל במסגרת הליך פלילי (הכולל גם עבירה על פי חוקי העזר העירוניים), הינו בסמכות בית המשפט לעניים מקומיים, ואינו בגדר מס אגרה או תשלום אחר שניתן לדרוש השבתו במסגרת תובענה ייצוגית.

7.         בדיון שהתקיים במעמד הצדדים טען ב"כ המבקשת, כי העירייה הסכימה להחזר הקנסות לתקופה של 7 שנים, "מכיוון שידענו שהיקף הדוחות נמוך יחסית, וזו היתה הצעת בית המשפט. עכשיו אנחנו לא מסכימים ל-7 [שנים]". (עמ' 2 שו' 17). ב"כ המבקשת אישר כי הפנייה הראשונה למשלמי הדו"חות נעשתה רק שבעה חודשים לאחר ההסדר בתובענה הראשונה, מכיוון ש "אלה דברים שלוקחים זמן" למרות שבמעמד ההסכמה "הערכתי שזה יקח חודשיים שלושה". עוד אישר ב"כ המבקשת, כי לא צירף לבקשת הסילוק על הסף את הרשימה של משלמי הדו"חות שאליהם פנתה המבקשת, ואף אישר כי לא נשלחה כל הודעה למשיב עצמו, מר שטרנג ואף "לא החזרנו לו כסף כי הוא לא חזר אלינו. אני מסכים שזה נשמע נורא ואיום" (עמ' 2 לפרוט' שו' 32). 

8.         בדיון שהתקיים במעמד הצדדים, לאחר שהוברר כי המבקשת אכן לא פעלה בהתאם להסדר שסוכם בתובענה הראשונה, ניתנה הצעת בית המשפט, כי המבקשת תשקול הגשת הודעת חדילה במסגרת התובענה החדשה, שבה ינתן תוקף מחודש להסכמה להשיב את הקנסות 7 שנים אחורה ולחילופין, יוגשו סיכומי הצדדים בבקשה לסילוק על הסף. העירייה הודיעה שהיא בוחרת באפשרות להגיש סיכומים ואינה מעוניינת להגיש הודעת חדילה ובעקבות הודעה זו הוגשו סיכומי הצדדים.

דיון והכרעה

9 .         הבטחה שלטונית הניתנת על ידי רשות, והבטחה מינהלית של רשות כדוגמת עירייה בכללה, היא בעלת תוקף מחייב, כפי שנקבע בבג"ץ 135/75 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673, 676, שם היה מדובר בהבטחה של משרד המסחר והתעשייה לסייע ליצואנים, אשר שינה את עמדתו וביקש לסגת ממנה: "כלל גדול הוא שרשות ציבורית חייבת לכלכל את מעשיה בתום-לב, כלומר לנהוג ביושר ובהגינות ביחסיה עם האזרח".

תוקפה המחייב של ההבטחה מותנה בהיותה מפורשת וחד-משמעית; תואמת את הציפיות החברתיות ואת האינטרס החברתי; ונטולת סייגים ותנאים נוספים, כפי שהבהיר בית המשפט בענין סאי-טקס, ובמקרים נוספים (ראו, למשל, בג"ץ 5853/04 אמנה תנועת ההתיישבות של גוש אמונים נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד נט(2) 289, שם נדחתה התובענה ונקבע, כי לא הוכח שהיתה הבטחה ברורה וחד-משמעית, שלא לפנות מאחז בשטחים).

בעת שנעשית בחינת תקפותה של הבטחת מינהלית, יש להידרש לנסיבות שבהן ניתנה ההבטחה, להיותה ספציפית ומופנית לציבור מסוים, ולשאלה אם ניתנה בגדר סמכותה של הרשות ואם אינה נגועה בפגמים, כגון הפליה. הבטחות שניתנו בסמכות אך נגועות בפגמים, לעיתים אינן נאכפות, על יסוד החריג של "צידוק חוקי", כאשר הכוונה בעיקר לשינוי של ממש בנסיבות, או לפגיעה באינטרס ציבורי חשוב אחר, המצדיקים את אי-קיום ההבטחה (לדיון נרחב ראו דפנה ברק ארז, משפט מנהלי, כרך ג' 330-336 (2013).

10.        המבקשת אינה מתכחשת לעובדה שניתנה על ידה הבטחה מינהלית בתובענה הקודמת, להשיב את סכומי הקנסות שנגבו על ידה במשך 7 שנים אחורה, ולחדול ממתן דו"חות ומהליכי גביה לגבי רחבת החניה. המבקשת אף הבהירה כי החלה, אם כי באיחור, בהליך איתור משלמי הקנסות ובמשלוח הודעות על זכותם להחזר. טענתה של המבקשת, כי ההבטחה ניתנה לפנים משורת הדין, בניגוד להוראות חוק תובענות ייצוגיות, המתיר לבית המשפט להורות על השבה רק לגבי תקופה שאינה עולה על 24 חודשים - תמוהה ולבטח אינה מצדיקה סילוקה של התובענה הנוכחית ובקשת האישור על הסף.

11.        אם אכן סברה המבקשת, כי מדובר בהבטחה הנוגדת את לשון החוק, מה טעם הסכימה, באמצעות באי-כוחה, להשיב את הכספים לתקופה העולה על 24 חודשים? ומדוע פנתה למקבלי הדו"חות, ואף איתרה לטענתה 135 משלמי קנסות, אם סברו באי-כוחה המלומדים כי מדובר בהבטחה הנוגדת את לשון החוק? מעבר לתהיות אלה, שהמבקשת לא נתנה להן מענה, לא טענה המבקשת כי קיים "צידוק חוקי" לאי-קיום ההבטחה, ולבטח לא עלה בידה לשכנעני, כי יש בטענותיה כדי להצדיק סילוקה של בקשת האישור על הסף. מכל מקום, אין בטענות המבקשת כדי להבהיר, מדוע לא פנתה למשיב עצמו, ולא הציעה להחזיר לו את הקנסות ששולמו ולו לתקופה של 24 חודשים בלבד. מדובר בהתנהלות חסרת תום-לב מצד המבקשת וכאשר נשאל ב"כ המבקשת על כך השיב " אני מסכים שזה נשמע נורא ואיום" (עמ' 2  שו' 32).

12.        די באמור לעיל, כדי לדחות את בקשת הסילוק על הסף שהגישה המבקשת, אך בחרתי להתייחס גם לטענה, כי בית המשפט נתפס לכלל טעות בתובענה הקודמת, כאשר סבר כי אין מדובר בחניה  אסורה על מדרכה, כהגדרתה בתקנות התעבורה, ולכן המליץ למבקשת להחזיר את הקנסות ששולמו לה. מדובר בטענה מקוממת, לאור העובדה שהמבקש זוכה בפסק דין של בית המשפט לעניינים מקומיים מהעבירה של חניה במקום אסור, על ידי כב' השופט אלקלעי, שקבע כי אין מדובר במדרכה. המבקשת לא ערערה על פסק דין זה, שהפך לחלוט, והוצג כאסמכתא לטענות המשיב בתובענה הקודמת. המבקשת מציינת בסיכומיה, כי משיקולי אופן ניהול ההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים, לא הגישה ערעור על הזיכוי, אך עדיין דבקה בטענתה כי אין מקום לקבוע, כבקשת המשיב, כי עליה להשיב את סכומי הקנסות כפי שהתחייבה בתובענה הקודמת. 

13.        מדובר בהתנהלות מקוממת של רשות מקומית, שהעדיפה להשלים עם הזיכוי בבית המשפט לעניינים מקומיים, הודיעה כי לאור הזיכוי האמור היא מסכימה להחזיר לכל מי שחנו במקום את הקנסות לתקופה של 7 שנים, ואינה מהססת עתה לטעון את ההיפך ואף להגיש בקשה לסילוק על הסף, שכל תכליתה היא ניסיון לסגת מהבטחה מינהלית שניתנה על ידה בבית המשפט, ונרשמה כדת וכדין בפרוטוקול הדיון בתובענה הראשונה. מדובר בהתנהלות שאינה עומדת בסטנדרטים המצופים מרשות מקומית, ולבטח אינה מהווה "צידוק חוקי" לניסיונה של המבקשת לסגת מהבטחה מינהלית מפורשת שניתנה על ידה ועל ידי באי-כוחה, במסגרת התובענה הקודמת. מכל מקום, התובענה הנוכחית אינה עוסקת עוד בגיבוש זכותו של המשיב להשבה עקב פסק הדין המזכה, אלא באי-קיום הבטחה מינהלית להשיב כספים שנגבו על ידי המבקשת שלא כדין, כאשר הסעד המבוקש הוא  השבה, וככזו היא מצויה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, כאמור בסעיף 5(ב) לחוק תובענות ייצוגיות.

סוף דבר