דחיית בקשה למדור ספציפי

לפנינו ערעור על פס"ד של ביה"ד האזורי דלהלן:

"בפנינו בקשה למדור ספציפי. מתברר כי הצדדים פרודים למעלה מעשר שנים וכבר לפני הרבה שנים הם לא הסתדרו. לבעל כבר נוצר קשר עם אשה אחרת. לביה"ד נראה כי גם האשה אינה רוצה שלו"ב וכל הבקשה היא רק נגד הבקשה של הבעל לפירוק שיתוף שהוגש בביהמש"פ, ולשם כך הגישה בקשה למדור ספציפי. ביה"ד הציע לצדדים להתגרש. האשה לא התנגדה. לפיכך לביה"ד לא נראה לתת צו למדור ספציפי ועל הצדדים לנהל מו"מ להגיע להסכם גירושין לטובת שני הצדדים."

לטענת המערערת כמשתקף מהפרוטוקול ומכתב ערעור, כל עוד לא התבררה תביעת הגירושין, בוודאי שהאשה זכאית למדור ספציפי. הגשנו לבית הדין האזורי מכתבי האשה בו ביקשה מהבעל לחזור יחד, וזאת עוד לפני תביעתו לפירוק השיתוף. מדובר באשה בת 63 שנים, והבת בנתה לה יחידת דיור נפרדת בחלקה בה מתגוררים הצדדים. טענתי בפני בית הדין האזורי ששנה לפני פתיחת ההליכים, בפני בית המשפט הסכים הבעל לזכות מגוריה של האשה, וכעת מבקשת לעגן זכותה בצורה חוקית והנה בית הדין דחה הזכות. הועלו טענות הבעל שחלק מסכסוכי הצדדים שהיא הביאה חומר עבודה לבית. מרשתי עובדת שכירה וכי תביא עבודה לבית. ומכאן טען הבעל שהאשה מסרכת דרכיה עם גברים זרים, דבר שלא נכון כלל. האשה מבקשת שלום בית בצורה כנה. בית הדין קבע שנראה לו שפניה של האשה לא לשלום בית, אבל במסגרת מזונות זכותה של האשה לקבל זכאות למדור. כמו כן לא מבין פרשנות חברתי לאותו הסכם שזכות מגורים תלויה ברצון אחד הצדדים למכור הנכס. כל עוד שאין הסכמה למכירת המשק, מגיע לאשה זכות מדור. התוספת של אם לאחד הצדדים יהיה בן זוג אחר לא יפגע בזכויות, זה בא מטעם השופט ולא מצד מרשתי. עדיין יש קשר בין הצדדים. בית מלאכתו של המשיב נמצא במשק. אין מדובר בקשר גופני בין הצדדים.... יצויין כי בכתב הערעור טען המערער ב"כ המערערת:

"24.      זכות האשה למדור בדירת בני הזוג מעוגנת הן בהלכות אבן העזר מדין מדור "שעולה עמו ואינה יורדת" ושלום בית, והן בהלכות חושן משפט, מדיני שותפים, שקבעו מועד לפרוק השותפות.

מועד זה בשותפות של בני הזוג, הוא חיוב אחד הצדדים בגט ע"י ביה"ד שאז מסתיימת מסגרת הנישואין לכן לפני שנפסק חיוב גט, טרם הגיע מועד פירוק השותפות בדירה.

על הקשר שבין פירוק השיתוף  בדירה ובין הסיכוי להשכין שלום בית ניתנו פסקי דין רבים הן ע"י בתי הדין והן ע"י בתי המשפט.

לעומתה ב"כ המשיב טוען: התקיים דיון ארוך, במהלך הדיון הסכימה האשה להתגרש. הצדדים בנפרד עשר שנים. נצלה את טוב לבו של הבעל. בשנת 2009 יזמה האשה את ההליך, כדי לשמור על הרכוש. הסכמת הבעל להמשך מגורי האשה, עד לרצון אחד הצדדים למכירת הדירה. פרשנות להסכם זה תינתן לבית המשפט שם הוגש ההסכם ואף אושר. היא רק מקבלת זכויות כמו סוציאליות ואין היא נותנת כלום. מפנה לסעיפים 5, 6.ג להסכם בין הצדדים אשר אושר בפני בית המשפט. באותו הסכם בסעיף 7 מצוין שאם למי מהם יש בן זוג או שותף לחיים, כלומר היא עיגנה את מצבה. רוצים לתת מדור ספציפי לנצח ולפגוע בזכות מרשי למכור את הנכס. איך אשה הדורשת שלום בית, דאגה בשנת 2009 לעגן זכויותיה באותו הסכם. כל צד מנהל את חייו, וחיים בנפרד עשר שנים. פתאום נופלת האהבה מן השמיים? היא לא ניסתה לעשות שלום בית, ולא טענה שלום בית. הכל משפה ולחוץ. מדובר בששה מליון ש"ח שבמחציתה יכולה האשה להקים ארמון.

לאחר העיון, כצעד ראשוני היה נראה לדון מאחר וזכות האשה למדור ספציפי נובע מחובת הבעל לספק לאשתו מדור לפי כבודו ולפי כבודה, לכן לכאורה בנסיבות שחיי בני הזוג המשותפים נקלעו למשבר, אין ביכולת הבעל להוציא את האשה מהמדור אליו הורגלה שהרי זהו כאמור כבודה שהוא מחוייב לה.

אמנם יש לדון שמאחר ולזכויות הצדדים במדור המשותף אשר נכללים בו, לכאורה, שני אלמנטים: 1.זכויות מכוח שותפות; 2.זכויות מכח חיוב מדור של הבעל כמתחייב מהכתובה. כאשר יש מקום לומר, מצד אחד שזכויות כוח השותפות גוברות יותר, וזאת מטבעו ואופיו של המדור המשותף, וכן מהעובדה ששני הצדדים מתכוונים לשותפות במלא מובנה של המילה. ואז יש לומר, שלא הרי מדור המתחייב מהכתובה, כהרי מדור שמכוח שותפות, מדור מכוח חיוב הכתובה חל עליו הכלל דלא יוציאנה מנוה היפה לנוה הרע, משא"כ מכוח שותפות שיש לראות אותו שכל צד מקבל זכויותיו במדור מכוח השותפות, וזאת כאינטרס משותף, ותוך ויתור הדדי, כאשר האשה מוותרת על דרישתה שיעמיד לה מדור מכספו הבלעדי, והבעל מוותר על זכויות פירות בעבר ובהוה שיש לו בכספי האשה המיועדים לרכישת דירה, באופן כשיש ויתור הדדי על הזכויות על יסוד השותפות מתאפשר לצדדים לרכוש דירה במטרז' יותר גדול. ולכן מכיון שהיסוד למרחב הדירה, הוא על יסוד שותפות, יש להפעיל דיני שותפות בפירוקו, ולא דין מדור בדיני אבן-העזר, כמתחיייב מהכתובה, שיש לו כללים משלו במדור הספציפי באי שינוי מנוה היפה לנוה הרע ולהיפך, כיתד בל ימוט.

לאור האמור יש לדון במדור אם יש מקום לפירוק שותפות בנסיבות המצב הבינ-זוגי שהגיע לעברי פי פחת שאין מנוס מגרושין. עיין חזו''א בדעת הר''י מיגש והרא"ש שדן אם יש לדמות מקרה שפרצה קטטה ושנאה בין שותפים למקרה שנפל ביתו של אחד השותפים, שבזה מודה הר''י מיגאש שיכול לכופו בגוד או איגוד. החזו''א נשאר בצ''ע, אולם נראה לי להכריע זאת ממה שכתב המהרי"ט ח"ג סימן כד בחנות שלקחוהו שני שותפים להסתחר בתוכה ואח"כ נתפרדה החבילה שיש להחיל דין גוד או איגוד, וכן בנידוננו שהתפרדה החבילה יש מקום לדין גוד או איגוד אפילו לסוברים שאין דין גוד או איגוד בלקוחות, ומה גם שבנידוננו שמלאכתו של הבעל במשק שאז יש גם היזק ראיה וכמו זרים נחשבים אחד לשני. לכן הלכתית יש לפרק השותפות ובפרט לדעת הסוברים שגא"א תלוי בהיזק ראיה עיין הרבה פוסקים שדנו בקשר בין גוד או איגוד להיזק ראיה, עיין שו"ת יען אברהם [ריוח] ואבני שיש[אבוטבול] שיח יצחק [חדד] (עמ' 142):

"מעתה נבוא לנדון דידן אם שייך דינא דגוד או איגוד כיון דשמעון יש לו חצר אחרת שהוא דר בה. ע' להטור הנ"ל משם הרא"ש משם ר"י הלוי שכתב דדינא דגוד או איגוד אינו בשדה וזו היא סברתו דדוקא בדבר שמשתמשין בו ביחד בשותפות כמו בית דירה ומרחץ וכו' אין נוח לאחד להשתמש עם חבירו בשותפות שייך ביה דינא דגוד או איגוד אבל בשדה אפשר לעבדה בשותפות וכו' ואין דבריו נראין לי בזה ע"כ מזה מבואר דלא שייך דינא דגוד או איגוד אלא כשהם דרים ביחד ואין נוח לאחד להשתמש עם חבירו ומסתמא טעמא הוא משום היזק ראיה. וא"כ בנדון דידן ל"ש דינא דגוד או איגוד. ואפשר דבנדון דידן גם רבינו האי והרמב"ם דס"ל דשייך דינא דגוד או איגוד בשותפין היינו דוקא היכא דאיכא היזק ראיה אבל בנ"ד שהוא דר בחצר אחרת ליכא האי טעמא ולא שייך דגוד או איגוד. ואפילו דהרא"ש סיים בזה ואין דבריו נראין לי בזה דמשמע דלא ס"ל כר"י הלוי, אפשר ג"כ דלא כתב כן אלא גבי שדה דוקא משום דרצונו לעבדה בעצמו ולא ע"י שותפות או אריס ע"ז הוא דכתב ואין דבריו נראין בזה, אבל גבי בית אפשר דמודה לר"י הלוי דל"ש דינא דגוד או איגוד אלא דוקא כשאין נו לו להשתמש עם חבירו. וראיה לזה דהרי לעיל מזה כתב ודבריו נראין אם לא היה להם בית דירה ולקחו לדור בו אבל אם היה להם בית דירה ונפל וכ"ו או הוצרך לדור עם אחר הרי דמודה לר"י הלוי היכא שאינו רוצה לדור עם אחר, וא"כ בנ"ד דליכא האי טעמא אינו יכול לכופו בדינא דגוד או איגוד. וע' להפרישה שכן פירוש כוונת הרא"ש במאי דקאמר ואין דבריו נראין וכו' דקאי אשדה. וע' להרשב"ש סי' פ"א שכן כתב דעיקר דינא דגוד או איגוד הוא משום היזק ראיה ע"ש וע' להתשב"ץ בחוט המשולש ח"ד סי' ט' שכן כתב ע"ש וא"כ לפ"ז בנדון דידן דליכא היזק ראיה אינו יכול לכופו בדינא דגוד או איגוד.

ולכן בנידוננו שהתפרדה החבילה ויש היזק ראיה בין הצדדים ומדובר במשק שלא שייך שיתוף פעולה לעבדו ביחד, לאור הריב והמדון שבין הצדדים, יש מקום לדין גוד או איגוד.

זאת ועוד, מאחר שהמדובר בבעל שמאס באשתו רבות בשנים, ונחישתו להתגרש היא מעל לכל ספק, שאז יש להשוות דינו למאיסות באמתלא מבוררת, שלדעת הרא"ם פטור ממזונותיה ומדורה עם השלשת גט. והבעל בנידוננו מוכן להשליש גט בכל רגע וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו, ניתן לפוטרו הלכתית מחיוב מזונות ומדור, בשים לב גם שנראה שאין פני האשה לשלום בית נוכח הסכם הפירוד בו מעגנת זכויותיה שבהסכם באם יהיה לה שותף לחיים. "משפט" זה מצביע בבירור שאין פניה לשלום בית ומקעקע מהיסוד תשתית לבניית שלום בית.

כמו כן תביעת האשה למדור ספציפי היא אמורה להיות נידונית במסגרת תביעת לשלו"ב, כדי שהמדור הספציפי יהוה סעד ליישום שלום בית בין הצדדים ביה"ד נעתר רק כאשר זה מקדם את מטרת התביעה. בעוד שבנידוננו האשה לא הגישה תביעת שלום בית והשלום בית הוא לא רליוונטי.

כמו כן בהתיחס לטענת ב"כ המערערת שאמר: "לא מבין פרשנות חברתי לאותו הסכם שזכות מגורים תלויה ברצון אחד הצדדים למכור הנכס. כל עוד שאין הסכמה למכירת המשק, מגיע לאשה זכות מדור". הרי בית הדין קובע שאין זכר למשמעות זו בהסכם, והמכוון בהסכם הוא שאופיו הוא הסכם ביניים עד הגרושין שזכות המגורים קיימת לאשה כל זמן שאין תביעת צד אחד לפירוק.

לסיכום הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

(-) ציון אלגרבלי

במבחן התוצאה דעתי שווה לדעתו של הרב אלגרבלי שיש לדחות את הערעור, אולם הבסיס לכך הן עצם נימוקי ביה"ד האזורי שפני האשה אינם נראים לשלום בית אמיתי אלא להשגת רכוש ושיפור תנאי מגוריה מול התביעה לחלוקת רכוש. כאשר מוטיב זה מביא הרב אלגרבלי בסוף דבריו כתוספת טעמים, ואילו לדרכי זהו המוטיב הבסיסי.

פריסת ההסבר הוא, כשמונח לפנינו בקשה לתת צו למדור ספיציפי, שמובנו המעשי הוא, בקשה להתערבות ביה"ד, בתוך הליך משפטי שנתונים בו הצדדים בית המשפט, יש לביה"ד לבחון את דרכו, האם ראויה ההתערבות הזאת, לאור הנחיצות הנדרשת בפרשה שבאה לפניו או שלפי ההבנה העכשוית לא ראויה ההתערבות, ולכן גם אם לא מוצה הבירור אם לפסוק גירושין, הרי שמספיק הבנת הראיה להיכן מובילים הצדדים את עצמן, ובמידה וההובלה מסתמנת לגירושין, אזי מספיק מוטיב זה כדי שביה"ד ישאר פסיבי, ולא ינקוט מצידו צעד אקטיבי של עצירת התהליך המשפטי האזרחי של פירוק השותפות.