דחיית בקשה לדחיית תביעה לפיצוי שהגישה תובעת כנגד אביה בגין מעה מיני שביצע בה

1.        על הפרק בקשה לדחייה על הסף של תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף ונפש מחמת התיישנות ועל יסוד תקנה 101 (א)(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984.

רקע

2.        א)           הבקשה מתייחסת לתביעה בנזיקין שהגישה התובעת (ילידת 15/8/79) כנגד אביה

      בגין מעשה מיני שביצע בה ביום 3/12/88 (בעת שהיתה בת 8 לערך) (להלן: " האירוע").

ב)         הורי התובעת התגרשו ולפיכך היא שהתה בבית הנתבע במסגרת הסדרי הראייה.

על פי תאורה של התובעת, הנתבע נשכב ערום לצדה בזמן שישנה, הסיר את כסותה, ביצע בה מעשה מגונה באמצעות לשונו ולאחר מכן התחכך עם איבר מינו בין רגליה עד שבא על סיפוקו.

ג)          התובעת דיווחה לאמה על האירוע כשבועיים לאחר שאירע והוגשה תלונה למשטרה.

כנגד הנתבע נפתח תיק פלילי. הנתבע הודה בעבירות המיוחסות לו הן במשטרה והן בבית המשפט וטען כי המעשה נעשה שלא בשליטתו, תוך כדי נמנום. טענה זו נטענה גם בסעיף 4 ג' 6 לכתב ההגנה שהוגש בתביעת הנזיקין.

ד)         התובעת פנתה למשטרה על מנת לברר מה עלה בגורל התביעה הפלילית וביום 6/10/10

התקבלה תשובת משטרת ישראל - מטה מחוז דרום לפיה התיק נסגר ביום 5/11/89 " בהעדר עניין ציבורי בניהול הליכים פליליים כנגד החשוד".

3.        לטענת התובעת, האירוע השפיע על כל מהלך חייה והיא הפכה מילדה מבריקה, חברותית, מצליחה ובעלת פוטנציאל הצלחה גבוה לשבר כלי, בעלת התקפי חרדה, בעלת קושי רב להאמין בבני אדם ו/או בדמות סמכותית ולבעלת נטייה לאופי אובדני. כמו כן חלה התדרדרות קשה וחמורה במצבה הנפשי שכללו בין היתר תקופות של גלים דיכאוניים קשים, אלימות, נטיות אובדניות, שימוש לרעה בסמים ובאלכוהול. חלה התדרדרות קשה בהתנהגותה והיא סולקה ממספר בתי ספר.

התובעת ציינה שאחרי האירוע המתואר לעיל, החלה להשתמש בסמים כמעט מידי יום ולשתות אלכוהול בכמויות גדולות מאחר ורק באמצעותם הרגיעה את עצמה וכאבה והדחיקה את כאב ליבה, אמצעי שאפשר לה לברוח ולו לרגע מהזיכרונות הקשים והאירוע אשר זכרו ניצב איתן אל מול עיניה ומשפיע על כל תחומי חייה. היא סובלת מאיכות שינה ירודה, מתעוררת מתוך סיוט מספר פעמים בשבוע, מתקשה לשוב ולהירדם, צועקת מתוך שינה.

לפיכך, סבורה התובעת, שהנתבע, אשר הודה בעבירות המיוחסות לו בחקירת המשטרה ובהזדמנויות נוספות, חייב לפצותה בגין כל נזקיה הנפשיים והפיסיים העקיפים והישירים כאחד וללא יוצא מן הכלל.

טענת ההתיישנות

4.        הנתבע ביקש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות בהתאם להוראות חוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 (להלן:" חוק ההתיישנות") וגם מכח פקודת הוראת הנזיקין.

א)         באשר לחוק ההתיישנות, הנתבע הסתמך על הוראת סעיף 5 (1) לפיה תקופת ההתיישנות

בתביעה אזרחית היא 7 שנים, ועל הוראת סעיף 6 לפיה "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

ב)         הנתבע התייחס גם להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות המהווה חריג לכלל הקבוע בסעיף 5

שעניינו התיישנות שלא מדעת וכן לסעיף 10 לחוק ההתיישנות המתייחס להתיישנות במקרה של תביעה שהוגשה ע"י מי שהיו קטינים.