דחיית בקשה לביטול צו קיום צוואה ראשונה לבת המנוחה האחת, ודחיית בקשה לקיום צוואתה המאוחרת לבתה השנייה

פתח דבר

1.         לפני בקשת התובעת לביטול צו קיום צוואה מיום 22.11.05 שניתן על ידי הרשמת לענייני ירושה בנצרת, ובמסגרתו קויימה צוואת אימה המנוחה ל.פ. ז"ל (להלן: " המנוחה") מיום 10.10.1999.

            המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 18.9.2005, כשהיא כבת 83 שנים, לאחר שהותירה, על פי הנטען, שתי צוואות; הראשונה מיום 10.10.99 נשוא צו הקיום (להלן: " הצוואה הראשונה"), במסגרתה ציוותה את כל עזבונה לבתה הנתבעת ואילו השנייה, צוואה מאוחרת מיום 19.8.04 (להלן: " הצוואה המאוחרת"), בה הנחילה את עזבונה לבתה האחרת - התובעת.            

2.         עוד ביקשה התובעת לקיים את הצוואה המאוחרת כאשר העילה לביטול צו הקיום, על פי התובעת, היא אחת ויחידה ונעוצה בקיומה של צוואה מאוחרת.

            מנגד טענה הנתבעת, כי דין הבקשה לביטול צו הקיום להידחות ממספר טעמים, ובראש ובראשונה כי במועדים הרלוונטיים לעריכתה, המנוחה לא היתה מסוגלת, מפאת מצבה הרפואי, לערוך צוואה, להבין את טיבה, תוכנה ומשמעותה.

 3.                    בגדרי תיקים אלה מינה בית המשפט מומחה רפואי מטעמו - פרופ' א' בנטל אשר נתבקש לחוות את דעתו בשאלת יכולתה של המנוחה לערוך צוואה ולהבין טיבה ומשמעותה, וזאת על רקע מצבה הרפואי כעולה מהחומר הרפואי שנאסף.

חוות הדעת נתבקשה בהתייחס למועד עריכת הצוואה המאוחרת בלבד, שכן כנגד הצוואה הראשונה לא הועלתה כל טענה לבטלותה מלבד אותה טענה לפיה המנוחה ערכה צוואה מאוחרת המבטלת את קודמתה.

 4.                    מומחה בית המשפט הגיש חוות דעת מיום 11.2.2008 ומגולל במסגרתה תולדות מחלת המנוחה בהסתמך על תיקיה הרפואיים שהונחו לפניו.

            בקצירת האומר, המומחה מציין בחוות דעתו כי בהסתמך על המסמכים שהועמדו לרשותו הוא בדעה שהמנוחה " לא היתה במצב מנטלי וקוגנטיבי כשיר כדי לערוך ולהבין את טיבה ומשמעותה של הצוואה שחתמה עליה ביום 19.8.04 (הצוואה המאוחרת - ס.ג')".

  הטענה לפיה המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה :

 5.        סעיף 26 לחוק הירושה מורה:                   

             "כשרות לצוות

צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה".

            בע"א 1212/91 קרן ליבי נ' בינשטוק ואח', פד"י מח' (3), 705 עמד בית המשפט על פרשנות הביטוי "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", ובחן את הפרשנויות האפשריות השונות וביכר לבסוף את הפרשנות לפיה נדרשת מהמצווה מודעות שהוא ערך צוואה, להיקף רכושו, מי הם הזוכים לפי הצוואה, את מי הוא מבקש להדיר מן העזבון, כאשר על המצווה להתייחס למציאות הסובבת אותו ולגבש רצון חופשי (ראה גם ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מארון, פד"י מט (1) 318, שוחט, "פגמים בצוואות", מהדורה שניה, תשס"א - 2001).

            עוד נפסק בפרשת ליבי הנ"ל (בעמ' 716) בנוגע למהותה של הכשרות לפעולות משפטיות : 

"... כושרו של אדם לשפוט כראוי את המציאות הסובבת אותו; יכולתו לגבש כוונה ורצון; ולסוף - יכולתו וכוחו לכוון את התנהגותו על פי אותה מציאות ובהתאם לאותה כוונה ולאותו רצון".

כמו כן נפסק שם, כי בהעדר ראיה לסתור, חזקה היא כי אדם כשר לפעולות משפטיות, כולל כמובן עריכת צוואה, כל עוד לא הוכח אחרת. בהתאם לכך, הרי שאין חולק כי נטל הראיה והשכנוע להוכחת טענת בטלות הצוואה מחמת אי כשירות המנוחה, מוטל, במקרה שלנו, על הנתבעת.

העדויות שנשמעו :

  עדות המומחה פרופ' בנטל וחוות דעתו :