דחיית בקשה לביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק כנגד מואשמים בהעלמת הכנסות

בעניינם של הנאשמים 1 ו-2

בטענה מקדמית שעניינה "הגנה מן הצדק"

מ ב ו א

לא חלפו ימים רבים מאז ההחלטה לדחות את בקשת הנאשם 3 להפרדת משפטו ממשפטם של הנאשמים 1 ו-2, ובאה לפניי בקשת הנאשמים 1 ו-2 בטענה מקדמית, לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), לבטל את כתב האישום שהוגש נגדם.

עתירת הנאשמים 1 ו-2 (להלן בהתאמה: "הנאשמת", "הנאשם", ו "הנאשמים", או, "ליסק") סומכת על הטענה, שהעמדתם לדין היוותה הליך שרירותי פסול מצד התביעה הכללית, וקיום ההליך הפלילי עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.

להבנת הטענה המקדמית ותשובת המאשימה המעלות סוגיות עובדתיות ומשפטיות יובהרו בקצרה ובתמצית עובדות הרקע והאישומים, כפי שדליתי אותם מטיעוני הצדדים, מהמסמכים שהגישו, וכן, מעובדות כתב האישום המתוקן, המתייחס לשלושת הנאשמים, לגביהן הוסכם שיהוו נקודת מוצא עובדתית מוסכמת לצורך דיון זה. יובהרו גם העובדות הנוגעות להליכים שנקטה בהם המאשימה כלפי הנאשמים.

העובדות, ההליכים  והאישומים

1.       הנאשמים הם בני זוג שעלו לישראל בשנת 1990. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום המתוקן היה הנאשם סוכן ביטוח, ואילו הנאשמת הועסקה כמנהלת מכירות בכירה בחברה בינלאומית, שאת מוצריה שיווקה למדינות חבר העמים. בני הזוג דיווחו על הכנסותיהם לפקיד שומה כפר סבא (להלן: "פקיד השומה") בתיק דיווח מאוחד.

2.       כתב האישום עוסק בבסיסו בהכנסות מעמלות שקיבלה הנאשמת בין השנים 1998 ו-2003 מחברה זרה. ההכנסות המוערכות בכ-16 מיליון ש"ח, הוחזקו על-ידי הנאשמים בחשבונות בנק בחו"ל. הנאשמים נמנעו מלדווח על הכנסות אלה בדו"חות השנתיים שהגישו לפקיד השומה, ובהצהרת ההון שהגישו ב-28.6.04.

3.       לקראת סוף שנת 2004 פנו הנאשמים אל הנאשם 3, רואה חשבון בעיסוקו (להלן: "רו"ח יצחקי", או, "יצחקי") ומסרו בידיו את ייצוגם בפני רשות המסים לשם דיווח על הכנסות נוספות ותשלום המס המתחייב בגינן. רו"ח יצחקי יזם הליך של "גילוי מרצון" בפני פקיד השומה, ובמסגרתו דיווח לרשויות המס על ההכנסות. את ההכנסות הציג רו"ח יצחקי בפני פקיד השומה כהכנסה חד פעמית של הנאשם, אשר מקורה בחו"ל, מעיסקת תיווך, שאינה ממשלח ידו של הנאשם ואינה בתחום עיסוקו, ועל כן, אינה חייבת מס בישראל.    

4.       בהסתמך על המצג האמור של רו"ח יצחקי, העניקה רשות המסים לנאשמים חסינות מפלילים, והתחייבה בכתב שלא ייעשה טיפול נגדם במישור הפלילי בשל מידע שימסרו בנוגע להכנסות עליהן יוצהר (המסמך במ/2א', להלן: "כתב החסינות"). בהמשך לכך, ניהל רו"ח יצחקי משא ומתן עם פקיד השומה, וב-21.6.05 נחתם הסכם שומה בו הוצהר על הכנסה חד פעמית מחו"ל בסך 13 מיליון ש"ח; הוסכם, כי ההכנסה החייבת תעמוד על סך 9.6 מיליון ש"ח, וסכום המס שישולם יהיה כ-2.9 מיליון ש"ח. הסכום המוסכם שולם על-ידי הנאשמים לרשויות המס (כמפורט במסמך במ/2ב').

5.       לרשויות המס נודע בדרך אקראית כי המצג שהוצג לפקיד השומה אינו נכון, וכי ההכנסות עליהן דיווח במסגרת הליך ה"גילוי מרצון" הן הכנסותיה של הנאשמת שהופקו במסגרת עיסוקה כמנהלת מכירות, והן חבות מס בישראל. עקב כך, נפתחה חקירה פלילית נגד הנאשמים ונגד רו"ח יצחקי בחשד להטעייתו של פקיד השומה. הנאשמים נחקרו גם בחשד להשמטת הכנסות מהדו"חות שהגישו.

6.       לאחר דיוני "שימוע" שקיימה למעורבים החליטה הפרקליטות להעמיד לדין את רוה"ח יצחקי. באותו שלב הוחלט שלא להגיש כתב אישום נגד בני הזוג ליסק. פרקליטת המחוז, עו"ד אלה רובינק, הודיעה על כך ביום 3.3.09 לבא כוחם של הנאשמים, עוה"ד יהודה וינשטיין (המכתב במ/3; להלן: "ההודעה הראשונה").

7.       כתב האישום נגד רוה"ח יצחקי הוגש ביום 8.3.09 (להלן: "כתב האישום המקורי") והוא כלל אישום אחד שבו תוארה התנהלותו של רוה"ח יצחקי מול רשויות המס. לטענת המאשימה בכתב האישום המקורי, מסר רוה"ח יצחקי לפקיד השומה מצג שקרי לגבי מקור ההכנסות, בידיעה שהמצג אינו נכון, וגרם בכך להפחתת המס המגיע בכ-4.5 מיליון ש"ח; ובעשותו כן, הוא פעל במרמה, עורמה ותחבולה, במזיד, כשכוונתו לעזור לנאשמת להתחמק מתשלום מס כדין. המאשימה ייחסה ליצחקי עבירה של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, במזיד ובכוונה לעזור לאחר להתחמק ממס, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] תשכ"א-1961, וכן, עבירה של קבלת דבר במרמה, בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

          המאשימה כללה את הנאשמים ברשימת עדי התביעה במשפטו של יצחקי.

8.       כעבור כשלושה חודשים שינתה הפרקליטות עמדתה. במכתבה מ-27.5.09 הודיעה פרקליטת המחוז לעוה"ד וינשטיין כי הוחלט להעמיד את ליסק לדין בעבירה של העלמת הכנסות (המכתב במ/4; להלן: "ההודעה השניה"). בתאריך 4.8.09 הגישה הפרקליטות כתב אישום מתוקן הכולל שני אישומים ובו נוספו הנאשמים, בני הזוג ליסק, לכתב האישום כנאשמים 1 ו-2. השניים מואשמים באישום הראשון ב השמטת הכנסה מדו"ח ו במסירת אימרה כוזבת בדו"ח, עבירות לפי הסעיפים 220(1) ו-220(2) לפקודת מס הכנסה. האישום נגד רוה"ח יצחקי, במתכונתו המתוארת לעיל, הוא האישום השני בכתב האישום המתוקן.

הטענה  המקדמית: הגנה מן הצדק

9.       הנאשמים מתרעמים על העמדתם לדין ועל התנהלותה של המאשימה בקשר לכך. עתירתם לביטול כתב האישום נעוצה בהתנהלותה המקוממת של המאשימה, אשר הביאה לפגיעה מהותית בזכויותיהם של הנאשמים, וזאת, בשני נדבכים מרכזיים; כאשר בנדבך הראשון הפרה המאשימה את הסכם החסינות שהעניקו רשויות המס לנאשמים בתמורה לנכונותם לדווח עת ההכנסות ולהגיע להסכם שומה חדש, כפי שנעשה בפועל; ובנדבך השני, שינתה המאשימה חזית ללא הצדקה, וחזרה בה, ללא נימוק וללא הסבר מניח את הדעת, מההודעה הראשונה - בה הביעה החלטתה שלא להגיש נגדם כתב אישום.

10.     הסכם החסינות שלפיו התחייבו רשויות המס שלא לנקוט נגד הנאשמים בהליך פלילי, טען ב"כ הנאשמים, שריר וקיים, ועל המדינה לעמוד בהתחייבויותיה ולקיימן כלשונן, על פי ההלכה שנקבעה בבג"צ 218/85 ת' ארביב נ' פרקליטות מחוז תל-אביב ואח' , פ"ד מ(2), 393, בעמ' 402-403(להלן: "עניין ארביב"). בהתנהלותה של המדינה נפלו מספר פגמים: ראשית, היא נתלתה במצג השקרי שהציג, כביכול, רוה"ח יצחקי לגבי סיווג ההכנסות, ולגישתה, הפרו הנאשמים את התחייבותם לגילוי "כן, מלא ונאות", אלא שלא כך היה: שכן, הנאשמים עמדו בהתחייבותם על פי ההסכם: הם דיווחו מרצונם על ההכנסות, ותיקנו מרצונם את הדו"ח כפי שנצטוו. המצג השקרי בעטיו ראתה עצמה המאשימה חופשייה לחזור בה מהסכם החסינות אינו מצג שהציגו הנאשמים באשר הם אינם אחראים לתוכן הגילוי שבו עסק רוה"ח יצחקי, ובודאי שלא היו מעורבים בהטעיית פקיד השומה. שהרי, הם לא ביקרו מעולם אצל פקיד השומה, ולא הצהירו לפניו דבר שקר. תמיד ייצג אותם רו"ח יצחקי. המאשימה מודעת לעובדות אלה, וזו הסיבה שלא ייחסה להם בכתב האישום את הטעייתו של פקיד השומה, לא כעבירה עצמאית ולא כקושרים או כשותפים לעבירה שעבר יצחקי. פגם בסיסי נוסף הוא, התעלמותה של המאשימה מהעובדה שהחסינות הוענקה לנאשמים לא בגלל מצג כזה או אחר, וגם לא בגלל סיווג ההכנסה, אלא בגלל עצם נכונותם לדווח על הכנסה שלא דווחה קודם לכן. לא פחותה בחומרתה, התרשלותו של פקיד השומה אשר באה לידי ביטוי בהסכמתו להעניק את החסינות לנאשמים על סמך מצג ערטילאי של רוה"ח יצחקי, ללא שדרש ממנו אסמכתא בכתב, ובלא שפגש בנאשמים עצמם. אילו נהג פקיד השומה באחריות ופגש בנאשמים - היה המצג השקרי נמנע. התעלמות המאשימה מהתרשלותו של פקיד השומה מהווה פגם נוסף בהתנהלותה. סיכומו של דבר, המאשימה הפרה את הסכם החסינות שהתחייבה בו כלפי הנאשמים, למרות שלא נמצא קשר סיבתי ישיר בינם לבין המרמה המיוחסת על-ידי המאשימה לרוה"ח יצחקי.