דחיית בקשה לבטול צו ירושה של מנוח תושב רמת הגולן וקיום צוואה שנכתבה בהיות הגולן בריבונות סוריה

התובעים, אלמנה ושלושת ילדיה הבגירים שכולם בני 40 שנה ומעלה, אוחזים בצוואה לפיה, לכאורה, הוריש הבעל - האב, חלק הארי בנכסי עזבונו לשלושת ילדיו אלה.

חולפים להן מעל לשלושים שנים והתובעים אינם עותרים לקיומה של צוואה זו. זאת הם עושים לאחר שכל עדי הקיום ועורך הצוואה (להבדיל מהמצווה) הלכו לעולמם, ורק בחלוף כשנתיים מיום שאחיהם למחצה, הנתבע מס' 1, מגיש בקשה למתן צו ירושה אחר עזבון האב המנוח, ולאחר שבית המשפט נעתר לבקשתו של זה ונותן צו ירושה המכריז על יורשיו עפ"י דין של המנוח, עליהם נמנים גם התובעים, כזוכים בעזבונו, כפי חלקם היחסי בהתאם לכללי הירושה עפ"י דין.

האם רשאים היו התובעים לעתור לקיום הצוואה בנסיבות דנן? האם נסיבות אלה מצדיקות ביטול צו הירושה אשר ניתן כשנתיים קודם?

אלה הן השאלות הניצבות לפתחו של בית המשפט ודורשות הכרעה.

פתח דבר

1.         המנוח ס. ב. ז"ל (להלן: " המנוח") הלך לבית עולמו בחודש אפריל 1968, כשמקום מושבו במועד פטירתו היה בכפר ע. ק. שברמת הגולן, שם התגורר משך כל ימי חייו.  המנוח נשא בחייו לחמש  נשים ומחלק מהן נולדו לו ילדים.  התובעת מס' 1 (להלן: "התובעת") הינה אלמנתו של המנוח, אשתו החמישית; התובעים 2 עד 4 הינם ילדיהם המשותפים ואילו הנתבע מס' 1 הינו בנו של המנוח מאישתו הראשונה, והנתבעים 2 עד 5 הינם ילדיו ונכדיו של המנוח.

במרכזן של התביעות שלפניי עומדת צוואה, שלטענת התובעים היא צוואתו של המנוח שנערכה בשנת 1966, כשרמת הגולן היתה עוד בריבונות סוריה.  עסקינן בצוואה בעדים שעל פי הנטען נערכה ונכתבה בכתב ידו של השייח' ס. ש. ז"ל (להלן: "עורך הצוואה"), האימאם של הכפר באותם מועדים, כאשר המנוח חתם עליה לפניו בטביעת אגודל שמאל (בצוואה נרשם ליד טביעות האצבע - האצבע - "טביעות אגודל" שמאל), וזאת בנוכחות שלושה עדים נוספים, אף הם אינם עוד בין החיים - א. מ. ז"ל, פ. מ. ז"ל וק. ע. ז"ל (להלן: "עדי הקיום").

לטענת התובעים, צוואה זו הוקראה על ידי השייח' ס. ש. ז"ל, במהלך לוויית המנוח, למשמע אוזניהם של אנשי הכפר שהשתתפו בהלוויה, במצוות אותו מנהג המקובל בין בני העדה הדרוזית ברמת הגולן. 

2.         בהתאם לצוואה בנו הבכור של המנוח, מ. ב. ז"ל שנפטר בשנת 2001  (להלן: " הנתבע מס' 1") זוכה בעצי התאנה ב"אלב..."; בניו של המנוח ח. ונ. זוכים כל אחד ב-10 לירות סוריות; אשתו ד. ב. (להלן: " התובעת") תקבל את החלק התחתון בפרדס הלימון ואת המקום המתקרא "ג'ל..." ועץ זית אחד באתר "כרום אל...", חדר בקרבת בית הבד, שמיכה, מזרונים ודברי ליבוש, הכול כדי לשמש למחייתה; ואילו את כל אשר נתן לו אלוהים מכרמים ופרדסים ועצים מכל הסוגים וכן אדמות חקלאיות, בתים, עדרים, ריהוט, הרי שאלה יהיו מנת חלקם של שלושת בניו ס. ס. ומ. - התובעים 2 עד 4 - בחלקים שווים.

הצדדים בתיק זה - בניו-התובעים ונכדיו-הנתבעים של המנוח חלוקים הם, בשאלת אותנטיות הצוואה האמורה.

מחלוקת זו נתעוררה לאחר שהנתבע מס' 1 הגיש ביום 07.05.1998 בקשה למתן צו ירושה אחר עזבון אביו המנוח. בקשה זו נתקבלה וביום 23.05.1999 ניתן מלפני בית המשפט המחוזי בנצרת צו ירושה המצהיר כי עזבונו של המנוח מתחלק בין כלל יורשיו על פי דין. בבקשה צויין כי המנוח לא הותיר אחריו צוואה והיא נתמכה בתצהיר אחד בשם נ. אשר מסר כי למיטב ידיעתו המנוח לא ערך בחייו צוואה.

אין חולק כי צו ירושה זה כלל את כל יורשיו של המנוח על פי דין. אלא, שכעבור שנתיים וחצי הגישו התובעים ביום 25.11.2001 לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול צו הירושה בנימוק לפיו המנוח ערך צוואה בחייו אותה יש לקיים. הבקשה לביטול צו הירושה הועברה בהמשך לדיון בבית משפט זה, בהתאם להחלטתו של כב' השופט אברהם אברהם מיום 17.07.2002. הבקשה לביטול צו הירושה, הבקשה לקיום הצוואה וההתנגדות שהגישו הנתבעים לקיום הצוואה, נדונו  במאוחד במסגרת התיקים שבכותר.

בהמשך הגישו הנתבעים בתמ"ש 9570/01 תביעה לפירוק שיתוף וחלוקתו במקרקעין שנתקבלו בירושה מהמנוח.

טענות הצדדים בתמצית

3.         טוענים התובעים, כי הצוואה האמורה הופקדה בידי אימם התובעת במשך כל השנים האלה, מתחת ל"טוראחה" - מזרן ישן, ללא כל חשש או צורך להגן על זכויותיהם על פיה, שכן תוכן הצוואה ידוע לכל, אנשי הכפר, מכובדי הכפר וכל המקורבים למשפחה, לרבות בניו של המנוח, משהוקראה במעמד הלווית אביהם המנוח כמנהגם של בני העדה הדרוזית ברמת הגולן. אולם, משנודע להם כי ניתן צו ירושה אחר עיזבון אביהם, התעורר אז הצורך בלהגן על זכויותיהם שנתקבלו בהתאם לצוואה.

לטענתם, מדובר בצוואה המקורית, שנערכה ע"י השייח' ס. ש. ז"ל בנוכחות שלושת עדי הקיום, בהתאם לרצונו של אביהם המנוח אשר חתם עליה בטביעת אצבעו המתנוססת על גביה. הם מוסיפים וטוענים, כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי של אביהם, אשר הנחיל את עיקר נכסיו לשלושת ילדיו - התובעים 2 עד 4, מתוך רצון לעשות צדק עם ילדיו אלה מאישתו האחרונה, ואשר הבכור מביניהם היה במועד פטירת המנוח כבן 9 שנים בלבד. לטענתם, אביהם ביקש להעניק להם בטחון כלכלי, כאשר ההגיון שעמד מאחורי מעשה זה נעוץ גם בעובדה כי שאר ילדיו של המנוח באותם מועדים היו כבר בגירים, נשואים ומסודרים, לעומת התובעים 2 - 4 שהיו קטינים.

לעניין השיהוי של כשנתיים וחצי בהגשת הבקשה לביטול צו הירושה, טוענים התובעים, כי זה נגרם בשל רשלנותו של עו"ד מ. א. ס., אשר טיפל עבורם בענין זה שעל אף פניותיהם החוזרות והנשנות אליו לשם קידומו, התרשל ולא נקט בכל פעולה לטיפול בבקשה. הם מוסיפים וטוענים, כי הם פעלו מייד עת שנודע להם דבר התרשלותו של עו"ד א. ס. . יתרה מכך, לדידם, אין בשיהוי בהגשת הבקשה לביטול צו הירושה שינוי לרעה מבחינת בירור העובדות, בשל העובדה כי כל עדי הצוואה, אשר אמורים היו להעיד, לא היו כבר אז בין החיים. התובעים מייחסים לנתבעים שיהוי בהגשת הבקשה לצו ירושה לאחר 30 שנה ממות המנוח, שיהוי שגרם להם נזק ראייתי.

כבר כאן ראוי לציין, כי לטעמי הסברים אלה יתכן וכוחם יפה כנגד טענת השיהוי או האיחור בהגשת בקשת הביטול ויתכן כי יש בכוחם להדוף את טענות הנתבעים לפיהן, בקשת הביטול אינה מקיימת אחר התנאים שמציב סעיף 72 לחוק הירושה, העוסק בתיקון וביטול של צו ירושה ושל צו קיום. ברם, אין בהסברים אלה כדי לספק מענה משכנע לאחת השאלות המרכזיות שמעלה עתירתם של התובעים והיא, מדוע השתהו במשך למעלה מ- 30 שנה במהלכן לא חשפו את הצוואה ולא ביקשו לקיימה. 

4.         לגישת התובעים, התנאים הנדרשים לקיום צוואה בעדים בהתאם לסעיף 20 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: " חוק הירושה") מתקיימים במלואם בצוואה הנטענת, כמו כן טוענים הם, כי צוואה שאין כל פגם בצורתה חזקה עליה שהיא צוואת אמת והטוען שאין לה תוקף עליו הראיה. לחלופין, גם אם נפלו פגמים צורניים בצוואה הרי שפגמים אלה ניתנים לתיקון באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה.